<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
א) לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור מלשאת ומלתת עמהן מלהשאילן ומלשאול מהן מלהלוותן ומללוות מהן מלפורען ומליפרע מהן. רבי יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמרו לו אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. רבי ישמעאל אומר שלשה ימים לפניהן ושלשה לאחריהן אסור. וחכמים אומרים לפניהן אסור לאחר אידיהן מותר. ב) אלו הן אידיהן של גוים קלנדס וסנטרנליא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודה זרה וכל מיתה שאין בה שריפה אין בה עבודה זרה. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש. ג)0עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה, תוכה מותר. מהו לילך שם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור. ואם יכול להלך בה למקום אחר מותר. עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאינן מעוטרות מותרות. ד) אלו דברים אסורים למכור לגוים, אצטרובילין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה ותרנגול לבן. רבי יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין. ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור. רבי מאיר אומר אף דקל טב וחצב ונקלבס אסור למכור לגוים. ה) מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אינן מוכרין. אל ישנה אדם מפני המחלוקת. בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים. רבי יהודה מתיר בשבורה. בן בתירא מתיר בסוס. ו) אין מוכרין להן דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ואין בונין עמהן בסיליקי וגרדון. ואסטדייא ובימה. אבל בונין עמהן דימוסיות ומרחצאות. הגיעו לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה. ז)0אין מוכרין להן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ. רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת שיקצצנו. ח) אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להן בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. ט) אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכה ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך וגו'. ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהיא נקראת על שמו.
לפני אידיהן כול' פירוש, שלשה ימים לפני אידיהן הן עסוקין לצורך יום אידם. ואי מטי ליה שום הרויחא הוא מודה לע"ז דיליה. ומשום הכי אסור לשאת ולתת עמהן, דילמא מודה על ידך לע"ז, והתורה אמרה [שמות כ"ג] ולא ישמע על פיך. ושאלה היא מידי דהדר בעין כדכתיב [שמות כ"ב] וכי ישאל איש מעם רעהו כסף או כלים. והלואה היא מידי דלא הדרא בעין, דכתיב [שם] אם כסף תלוה את עמי: רב ושמואל, חד תני אידיהן וחד תני עידיהן. מאן דתני אידיהן לא מישתבש דכתיב כי קרוב יום אידם, ומאן דתני עידיהן לא מישתבש, דכתיב יוצרי פסל כולם תהו וגו' ועידיהם המה.
<h2>דף ו.</h2>
איבעיא להו שלשה ימים הן באידיהן או הן בלא אידיהן. פירוש, הן באידיהן יבואו שני ימים קודם האד ויום האיד עצמו הרי שלשה. או דילמא שלשה בעינן לפני אידיהן, שיבואו עם האיד ארבעה ימים: אמר רב אשי תא שמע לפני אידיהן שלשה ימים, ואי ס"ד הן ואידיהן, ליתני אידיהן של גוים שלשה ימים. וכי תימא האי דקתני לפני אידיהן, למעוטי אחר אידיהן. ליתני אידיהן של גוים, לפניהם שלשה ימים אסור. פירוש, דהוה משמע דאידיהן נמי הן בכלל השלשה. השתא דתני לפני אידיהן שלשה ימים, משמע דהאי "אסור" לא קאי אלא אלפני אידיהן בלא אידיהן.
איבעיא להו משום הרויחא אסור, פירוש ודילמא אזיל ומודה. או דילמא משום ולפני עור לא תתן מכשול. שבני נח הוזהרו על ע"ז. למאי נפקא מינה דאית ליה לדידיה בהמה. אי אמרת בשלמא משום הרויחא הא מרווח ליה ואסיר. ואי משום ולפני עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה. ואי קשיא, אי משום ולפני עור התינח למיתב ליה, [אבל] למשקל מיניה אמאי אסיר. וכי תימא משום גזירה אי הכי ליגזור גוי דאית ליה אטו גוי דלית ליה. יש להשיב דמאן דלית ליה דשייך באיסורא גזרינן למישקל אטו למיתב, אבל מאן דאית ליה דלא שייך באיסורא לא גזרו ביה אטו מאן דלית ליה. ואי קשיא והא סיפא דרבי יהודה מוכח בפירוש דמשום הרויחא הוא. תשובה: ודאי רבי יהודה הכי קסבר דמשום דילמא אזיל ומודה הוא, ולא קא מיבעיא לן אלא לרבנן דיש לומר דטעמיה דת"ק משום ולפני עור לא תתן מכשול הוא, וגזר למישקל מיניה אטו למיתב ליה. ורבי יהודה פליג עליה ולית ליה גזירה. אלא טעמיה דמישקל נמי משום דילמא אזיל ומודה הוא. והילכך לשאת ולתת וללות ולשאול, דאית ליה שמחה בגוייהו אסיר. אבל ליפרע ממנו, דהוא מיצר, לא אזיל ומודה, ושרי. ואמרו לו, לפי שיטתו השיבוהו, דאף לדידך דלא אסרת אלא היכא דאיכא שמחה, הכא נמי שמחה איכא דאע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. ומקשה וכי אית ליה לא עבר משום ולפני עור והתניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן להו שקלי וקא עבר. הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי דקתני לא יושיט ש"מ. וכל סוגיא דשמעתא משמע דמשום הרויחא הוא. ואע"ג דאית ליה לדידיה אסור.
<h2>דף ו:</h2>
איבעיא להו נשא ונתן מהו. פירוש, לפני אידיהן. רבי יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר. איתיביה רבי יוחנן לר"ל אידיהן של גוים נשא ונתן אסור. מאי לאו הוא הדין לפני אידיהן. לא, אידיהן דוקא. ומהכא מוכח דמודה ר"ל ביום אידו, שאם נשא ונתן אסורין ולא שרי אלא לפני אידו. תניא כותיה דר"ל כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא דבר המתקיים. פירוש דבר המתקיים עד יום אידו דחזי ליה קמיה ביום אידו, ואזיל ומודה: אבל דבר שאין מתקיים מותר. ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן מותר. והאי ברייתא לא מיירי אלא לפני אידיהן. ותדע דהא ביום אידם אמרן דמודה ריש לקיש דאם נשא ונתן אסור. ומשום הכי שרינן לזבוני להו דבר שאינו מתקיים, דלא אזיל ומודה. אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור למכור להן, דילמא אזיל ומקריב לע"ז, וקא עבר [משום] ולפני עור. והכי מוכח לקמן בפירקין [י"א ע"ב] מרב יהודה דשרא להו לרב ברונא ולרב גידל לזבוני חמרא וחיטי בחגא דטייעי. ואמרינן משום דלא קביעא, הא אי הות קביעא הוה אסיר לזבוני להו. ואע"ג דהוי דבר שאינו מתקיים. ואע"ג דרבי יוחנן ור"ל הלכה כרבי יוחנן, הכא הלכה כר"ל דתניא כותיה. תני רב זביד בדבי רבי אושעיא דבר שאינו מתקיים מוכרין להן אבל אין לוקחין מהן. פירוש, לפני אידיהן. ההוא מינא דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו, הוה יתיב ר"ל גביה, אמר היכי איעביד אי שקלי אזיל ומודה. לא אישקליה הויא ליה איבה. אמר ליה ר"ל טול וזורקו לפניו בבור. אמר ליה כל שכן דהויא איבה. אמר ליה כלאחר יד.
מלהשאילן ומלשאול מהן. בשלמא להשאילן דמרווח ליה, אלא לשאול מהן אמאי, מעוטי קא ממעט להו, אמר אביי גזירה לשאול מהן אטו להשאילן. רבא אמר כולה מתניתין משום דמודה הוא, שזיכהו לכך להשאיל ולהלוות. מתניתין דלא כרבי יהושע בן קרחה דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידן. יתיב רב יוסף אחוריה דרבי אבא ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא ואמר הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים הכא הלכה כיחיד.
<h2>דף ז.</h2>
ת"ר לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב רבי יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. אמר רבה א"ר יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ת"ר הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. [נשאל] לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. היו שנים, אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר, אם היה אחד מהן גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בתורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע בן קרחה.
<h2>דף ז:</h2>
רבי ישמעאל אומר כולי'. אמר רב תחליפא אמר שמואל, נצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור. פירוש, יום ראשון, שהוא יום איד לעובדי ישו הנצרי, לרבי ישמעאל לעולם הוא אסור, שאם תתן לו שלשה ימים לפניו ושלשה ימים לאחריו הרי כל השבוע אסור. ואין הלכה כרבי ישמעאל, דיחיד ורבים הלכה כרבים. אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום איד בלבד. פירוש, חדא שאינן אדוקין כל כך עכשיו לע"ז, כדאמרינן [חולין י"ג ע"א] גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן. ועוד שאנו כבושין ביניהן ומתייראין מהן. תניא נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. תניא רבי אליעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל. רבי יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו.
<h2>דף ח.</h2>
וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. אמר רב יהודה בר רב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה, אומר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה, אומר ברופא חולים. אם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. א"ר יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר.
מתניתין. אלו הן אידיהן של גוים קלנדס וסנטרנליא כו'. אמר רב חנן בר רבא קלנדס שמונה ימים אחר התקופה סטרנליא שמונה ימים לפני התקופה. וסימניך אחור וקדם צרתני. פירוש, סטרנליא היא שמונה ימים קודם תקופת טבת בסוף תקופת תשרי. הם שישב אדם הראשון בתענית כשראה שהימים הוקטנו מאד. וקלנדס שמונה ימים אחר תקופת טבת בתחלת תקופת ניסן הם, שעשה אדם הראשון משתה כשראה שגדלו הימים והושוו כבר ללילות. ותקופה קורא התנא לשלשה חדשי תקופת טבת. ומפני שפירש דקלנדס דתנן ברישא הוא אחר התקופה, וסנטרנליא דתנא בסיפא הוא (לאחר) [קודם] התקופה, נתן בהן סימן אחור וקדם צרתני, שהקדים אחור לקדם. ת"ר לפי שראה אדם הראשון היום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חשך העולם וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי, עמד וישב שמונה ימים בתענית. כיון שנפלה תקופת טבת וראה היום שמאריך והולך, אמר מנהג העולם בכך, עשה שמונה ימים טובים. לשנה עשה אלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים, והם קבעום לע"ז. פירוש, אותם שמונה ימים שקודם שתפול תקופת טבת שהוקטנו הימים הרבה ישב בתענית, ושמונה ימים שלאחר שהשלימה תקופת טבת והתחילה תקופת ניסן שכבר גדלו הימים והושוו ללילות עשה משתה וקבעם ימים טובים בכל שנה ושנה לשמים. והגוים קבעום לע"ז. ועל כל השנויין כאן שנינו לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור מלשאת ומלתת עמהן. אבל יום שמגלח זקנו ובלוריתו שעושה הגוי משתה באותו היום. ויום שעלה בו מן הים שעושה משתה אינו אסור אלא אותו היום דאזיל ומודה לע"ז, ולא אסרו לפניו ולאחריו. ואינו אסור אלא אותו האיש בלבד. אבל אלו ימי איד השנויין הן ימי איד לכל הגוים, ואסור מלתת ומלשאת עם כולן.
תניא גוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש. אותו היום, לאפוקי לפניו ולאחריו, ואותו האיש לאפוקי משעבדיו. פירוש, גוי במשתה בנו פלח לע"ז. ודוקא אותו האיש אסור, ואסור מלתת ומלשאת עמו, דאזיל ומודה לע"ז, ודוקא אותו האיש אסור, אבל עם אנשים אחרים שהן משועבדים לו מותר. ולא אמרינן כל מאי דזבני לצורכו זבני להקריבו לע"ז. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן. פירוש, שאין כוונתן לע"ז, וסבורין לעשות בהיתר, ונחשב להם כעובדי ע"ז. כיצד, גוי שעשה משתה לבנו, וזימן כל יהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין ושותין משלהן ושמשם עומד עליהם, מעלה עליהם כאילו אכלו זבחי מתים. שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. ואימא עד דאכיל מזבחו אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת. מאי וקרא לך משעת קריאה.
<h2>דף ח:</h2>
כל תלתין יומין בין אמר מחמת הילולא בין לא אמר מחמת הילולא אסירי. מיכן ואילך אי אמר מחמת הילולא אסיר. ואי לא, מותר. וכי אמר ליה מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד שנים עשר ירחי שתא. מעיקרא מאימת אמר רב פפא מכי רמו שערי באסינתא. וקרטיסים. מאי קרטיסים אמר רב יהודה יום שתפשה בו רומי מלכות. פירוש, שנלחמו עם היוונים ונצחום ומלכו עליהם.
<h2>דף י.</h2>
אמר ליה רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יוון. הוא סבר דחויי קא מדחי ליה. נפק דק ואשכח דתניא בגולה אין מונין אלא למלכי יוון. מהכא מוכח דלא קפדינן אשלום מלכות. ואף בגיטין היו מונין נמי למלכי יוון. ואע"ג דתנן בפרק הזורק [גיטין ע"ט ע"א] כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, לשם מלכות מדי, לשם מלכות יוון כולי' עד תצא מזה ומזה והוולד ממזר מזה ומזה. ואפילו רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר ואמרי הוולד כשר מודו דתצא, כדאמרינן בפרק המגרש [גיטין פ"ו ע"א], אפילו הכי נהגו לכתוב למלכות יוון, ולא חיישינן לשלום מלכות, משום דחזו דלא הוו קפדי עלייהו. ואין לומר דוקא לשטרות קאמר ולא לגיטין. דכל טעמא דמילתא אינו אלא משום שלום מלכות כדמפרש בפרק הזורק [גיטין פ' ע"א]. ואם לא חשו בשטרות למה יחושו בגיטין. אלא ודאי בכל מקום נהגו למנות למלכי יוון. וכיון דבמנהגא תליא מילתא, ולא חיישינן למתניתין דגיטין, [וגם] מה שאנו נוהגין למנות לבריאת העולם בין לגיטין בין לשטרות כשר הוא, ואין לחוש לשלום מלכות. ויום גניסיא של מלכים. מאי יום גניסיא אמר רב יהודה יום שמעמידין בו את המלך. והתניא יום גינסיא ויום שמעמידין בו את המלך. לא קשיא הא דבריה והא דידיה. פירוש, כשממליך בנו בחייו עושין אותו יום איד, ועושין שני ימי איד בשנה, יום שמלך הוא ויום שמלך בנו. קטיעא בר שלום איגייר אמר כל נכסיי לרבי עקיבא וחביריו. נפק ר"ע ודרש והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ויום הלידה כולי'. תניא יום גניסיא שלו ויום גיניסיא של בנו, יום הלידה שלו ויום הלידה של בנו. פירוש, ומתניתין דקתני יום גניסיא סתם, אתרוייהו קאי, בין על גניסיא שלו ובין על גניסיא של בנו. וכן יום הלידה אתרוייהו קאי, בין על שלו בין על לידת בנו העתיד למלוך. אבל ביום המיתה לא תניא מיתה שלו ומיתה של בנו. דדוקא ביום מיתתו עושה בנו שמחה בכל שנה, מפני שבמיתת אביו זכה הוא למלכות, אבל במיתת בנו, שהמליך בחייו אינו עושה שמחה, מפני שאבל הוא לו.
<h2>דף יא.</h2>
וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה כול'. פירוש רבי מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה ולא שנא מיתה שאין בה שריפה חשיבא להו ופלחי בה לע"ז. ורבנן סברי מיתה שיש בה שריפה חשיבא להו, ופלחי בה לע"ז, ושאין בה שריפה לא חשיבא להו ולא פלחי בה לע"ז. תניא שורפין על המלכים ולא [הוי] מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובשריפת אבותיך המלכים ישרפו לך וגו'. פירוש, אע"פ שהגוים עושין כן אין לנו לחוש משום חוק האמוריים. כדאמרינן בפרק [ארבע] מיתות דכל מידי דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן אלא מדכתיב באורייתא גמרינן. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. ומה הן שורפין עליהן, מיטתן וכלי תשמישן. מעשה ומת רבן גמליאל ושרף עליו אונקלוס הגר כשבעים מנה צורי. ומידי אחריני לא, והתניא עוקרין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אמר רב פפא בסוס שרכב עליו. ובהמה טהורה לא, והתניא עיקור שיש בה טרפה אסור, ושאין בה טרפה מותר. ואיזהו עיקור שאין בה טריפה, המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. פירוש, שאסור לנשר מארכובה ולמעלה דילמא אתו למיעבד הכי בבהמה דקיימא לאכילה. ומדאסר מן הארכובה ולמעלה שמע מינה בבהמה טהורה מיירי, ומה תשמיש היה לו בה. תרגמה רב פפא בעגלה המושכת בקרון.
<h2>דף יא:</h2>
יום תגלחת זקנו ובלוריתו. איבעיא להו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו. פירוש, כך היה מנהגם שמגלחין זקנם והשיער שבראשן חוץ ממה שאחרי העורף שמניחין לשם עבודה זרה, ולתקופת השנה מגלחין זקנם ומעבירין גם אותה הבלורית לשם עבודה זרה. ובתרוייהו פלחי לעבודה זרה. ובתרוייהו איכא תגלחת זקנו. ומתניתין דתני תגלחת זקנו, אתרוייהו קאי, ובלוריתו נמי אתרוייהו קאי, בין אהנחת (בך) בלוריתו בין אהעברת בלוריתו.
אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. ויום אידם מי אסיר, והא רב יהודא שרא להו לרב ברונא לזבוני חמרא ולרב גידל לזבוני חיטי בחגא דטייעי. פירוש, יום אחד בשנה מתקבצין כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולצחק לשם עבודה זרה פלונית. ומתרץ, שאני חגא דטייעי דלא קביעא. פירוש, אין חוששין כל כך אם אין עושין אותה בכל שנה. ומכאן מוכח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן, דוקא לפני אידיהן. אבל ביום אידם אפילו דבר שאין מתקיים אסור, דילמא מקריב ליה לע"ז. (או דילמא אזיל ומודה), דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הם.
מתניתין. עיר שיש בה ע"ז חוצה לה כול'. פירוש, כך היה מנהגם כשעובדין בני העיר לעבודה זרה ועושין יום איד, אין בני חוצה לה נמשכין אחריהן. וכשעושין יום איד בני חוצה לה אין בני העיר נמשכין אחריהן, שאין יום אידם שוה ביום אחד. הילכך מותר לישא וליתן עם אותם שאינו יום אידם, ולא נאסר תוכה משום חוצה לה ולא חוצה לה משום תוכה, ואע"פ שסמוכים אלו לאלו. ומהו לילך לעיר שעושין יום איד לע"ז ביום אידם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום ואין הולכין משם למקום אחר אסור, ואע"פ שיש לו עסק לדבר עם אחד מבני העיר לא ילך. שמא יחשדוהו שהולך לשמוח לישא וליתן עמהן. אבל אם יכול לילך משם למקום אחר, שהיתה עומדת אותה העיר בין שתי עיירות וממנה הולכין לעיר אחרת מותר, שהרואה אומר לעיר אחרת הוא צריך לילך. עיר שיש בה עבודה זרה ודרכם לעשות שוק ויריד לשם עבודה זרה, והיו בה חנויות מעוטרות. והוא סימן שהן של כומרין ליטול מהן מכס. ושאינן מעוטרות אין נוטלין מהן מכס. הילכך אסרו המעוטרות והתירו שאינן מעוטרות.
היכי דמי חוצה לה. אר"ל משום רבי חנינא כגון עטליזה של עזה. פירוש, שוק שהיה במגרש של עזה. ואותו המגרש הוא סמוך לעזה. ואפילו הכי אינן נמשכין אלה עם אלה. איכא דאמרי בעי מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עטלוזה של עזה מהו. פירוש, שהוא סמוך לעיר. אם יש ע"ז בעיר, אותו השוק הסמוך לה מהו. אמר לו, לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות על כירה אחת ולא חשו להם חכמים. מאי ולא חשו להם חכמים. אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה, ולא אמרינן דילמא מהדר אפיה ישראל ושדי ליה גוי נבילה בקדירה. דכוותיה הכא נמי לא חשו חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי. פירוש, אלו המעות של בני העיר הם. והן מעות שנתנדבו והושמו לפני עבודה זרה נאסרו משום תקרובת ונויי עבודה זרה, כדאמרינן לקמן בפרק רבי ישמעאל. רבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי גוים. [דכותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם.] פירוש, שמא זה הגוי מבני העיר הוא, ונמצא נושא ונותן עמו ביום אידו. רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא. פירוש, שמא תינתז צינורא מקדירה של גוי לתוך קדירה של ישראל.
<h2>דף יב.</h2>
מהו לילך שם כול'. ת"ר עיר שיש בה ע"ז אסור ליכנס לתוכה, ולא מתוכה לעיר אחרת דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ליכנס, ולא מתוכה לעיר אחרת. אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר. ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישוח ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז. ואם אינו נראה מותר. מעין מושך מים בפני ע"ז לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז. ואם אינו נראה מותר. פרצופות המקלחין מים בכרכים לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לע"ז. כיוצא בו, לא יניח פיו על גבי הסילון וישתה מפני הסכנה. מאי אין נראה, אילימא דלא מתחזי מאינשי, והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. אלא אם אינו נראה כמשתחוה. פירוש, שלא יבואו פניו כנגד ע"ז, אלא או צידו או אחריו. מאי סכנה, סכנת עלוקה. פירוש, שמא תיכנס עלוקה בפיו מתוך הסילון. ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת מפני סכנת עלוקה. פירוש, בידו אחת ממהר לשפוך המים לתוך פיו ואינו מעיין בהן. א"ר חנינא הבולע נימא של מים. פירוש, היא עלוקה. מותר להחם לו חמין בשבת. אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ניגמע חלא. אמר רב אידי בר אבין האי מאן דבלע זיבורא מיחיא לא חיי. מיהו נישקיוה רביעיתא דחלא שמגז, אפשר דחיי אדמפקיד אבייתיה. ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה. ואם שתה דמיו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה, שברירי. ואי צחי מאי תקנתיה אי איכא חבריה נימא ליה. ואי לא נקרקש בנכתמא אחצבא, ונימא איהו לנפשיה פלניא אמרה לך אימך איזדהר משברירי ברירי רירי.
<h2>דף יב:</h2>
המעוטרות אסורות כול'. פירוש, שאינן מעוטרות כיון שאינן של כומרי ע"ז ואין שם לא נהנה ולא מהנה הן מותרות. פירש המורה ואי משום דנושא ונותן ביום אידם, הני מילי לזבוני להו דאסור דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז, אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה. אבל למיזבן מינייהו דבר המתקיים ולמעוטינהו שרי. דסתם מוכר עצב הוא. וכך מוכיח בגמרא: אמר ר"ל לא שנו אלא מעוטרות בוורד ובהדס, דקא מיתהני מריחא. פירוש, שהיו אלו, וורד והדס, תקרובת ע"ז. אבל מעוטרות בפירות מותרות. מ"ט אמר קרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. נהנה אסור מהנה מותר. ואע"ג דקא יהיב מיכסא לע"ז שרי.
<h2>דף יג.</h2>
ורבי יוחנן אמר אפילו מעוטרות בפירות נמי אסורות. קל וחומר, נהנה אסור, מהנה לא כל שכן. מיתיבי רבי נתן אומר יום שע"ז מנחת בו את המכס ומכריזין ואומרים "כל מי שיטול עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו יניחו לו את המכס", יהודי הנמצא שם מה יעשה. יניח, נמצא נהנה. לא יניח, נמצא מהנה. מיכן אמרו הנושא ונותן ביריד של גוים בהמה תיעקר, כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור, המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמעלה. קתני מיהת יניח נמצא נהנה לא יניח נמצא מהנה. אמר רב שישא בריה דרב אידי, קסבר ריש לקיש פליגי רבנן עליה דרבי נתן, ואנא דאמרי כרבנן. ורבי יוחנן סבר לא פליגי.
[ולא פליגי] והתניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים. פירוש, דכל למעוטינהו שרי ביום אידם למיזבן מינייהו. וכותב ומעלה בערכאים שלהם, מפני שהוא כמציל מידן. ואם היה כהן מיטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם. וכשם שמיטמא בחוצה לארץ כך מיטמא בבית הקברות. בית הקברות ס"ד, טומאה דאורייתא היא, אלא אימא בית הפרס דרבנן. וכן הוא מיטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד לא מטמא רבי יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד א"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, וא"ר יוחנן הלכה כרבי יוסי אלמא פליגי, דהא האי תנא שרא ליקח מהם בהמה ועבדים וקרקעות מפני שממעטן, ולא חייש משום דיהיב מכס ומהנה לע"ז, והיכי א"ר יוחנן דליכא מאן דפליג על רבי נתן דאמר בהמה תיעקר כסות וכלים ירקבו. אמר לך רבי יוחנן לעולם לא פליגי, כאן בלוקח מן התגר דשקלי מיניה מיכסא. כאן בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיניה מיכסא. וקיימא לן ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, הילכך מחנויות המעוטרות דשקלי מיניה מיכסא לע"ז אסור לקנות דמהנה לע"ז. אבל מחנויות שאינן מעוטרות, דלא שקלי מיניה מיכסא לע"ז, אי נמי מבעל הבית דלא שקלי מיניה מיכסא [לע"ז] שרי למיזבן מינייהו דבר המתקיים. דכל למעוטינהו שרי אפילו ביום אידם. אבל לזבוני להו אסור, ואפילו דבר שאינו מתקיים. אבל לפניו ולאחריו שרי, ואע"פ שהיריד מושך הרבה כדאמרן [ז' ע"ב], בגולה אינו אסור אלא יום איד בלבד, שלא יהנה ויתן מכס לע"ז.
תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות וכסות וכלים יירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. והאי תנא סבר שאין פודין את הקדש אלא בשוויו. ומשום הכי קאמר שייפסדו. ולית הילכתא הכי, דאמרינן בערכין בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרימינהו לניכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה שקול ארבעה זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, משום פסידא דהקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה. אי הכי אפילו פרוטה נמי. פרסומי מילתא. אלמא שמואל ורב יהודה לא סברי כי הך מתניתא. והילכתא כותייהו.
<h2>דף יג:</h2>
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא קתני מיהת לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות, עבד (גוי) ישראל, או דילמא אפילו עבד גוי, אמר ליה מסתברא אפילו עבד ישראל, דאי עבד גוי למאי מיבעי ליה. כי אתא רבין אמר ריש לקיש, אחד עבד ישראל ואחד עבד גוי, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה. רב אשי אמר, אטו בהמה מאי מכניס תחת כנפי שכינה איכא, אלא משום דמעוטינהו הוא, כל היכא דמימעטי שרי. רבי יעקב זבן סנדלא. רבי ירמיה זבן פיתא. אמר ליה חד לחבריה יתמא עבד רבך הכי, תרוייהו מבעל הבית זבון, כל חד סבר חבראי מתגר זבן. קשיא לי דהני דבר שאין מתקיים הן. ואית דגרסי ביתא. ירושלמי [ע"ז פ"א ה"ד] רבי חייא בר בא שלח מיזבון ליה סנדל מן ירידה דצור אמר ליה רבי יעקב בר אחא ואת מלוקחי יריד, א"ל ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך, א"ל שנייה היא דא"ר יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי הנפש.
<h2>דף יד.</h2>
מתניתין. אלו דברים אסורים למכור לגוים איצטרובלין כול'. מאי איצטרובלין אמר רב פפא פירי דארזא. פירוש, ודרכן לתלותן לפני ע"ז לנוי. וכל השנויין במתניתין סתמייהו לע"ז בעי להו, ואסור משום ולפני עור לא תתן מכשול. ובנות שוח אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן תאיני חיורתא. ופטוטרות, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בפטוטרותיהן שנינו. פירוש בעוקציהן. פירוש והכי קתני, אין מוכרין להן אצטרובילין ובנות שוח בעוקציהן, שתולין אותן בפני ע"ז. אבל בלא עוקציהן שרי.
ולבונה. א"ר יצחק אמר ר"ל לבונה זכה. תנא מכולן מוכרין להן חבילה. וכמה חבילה פירש רבי יהודה בן בתירא אין חבילה פחותה משלשה מנים. וניחוש דילמא אזיל ומזבין ליה, ואיהו אזיל ומזבן להו לאחריני ומקטרי, אמר אביי ולפני עור לא תתן מכשול, לפני מיפקדינן לפני דלפני לא מיפקדינן. ומיכן יש להתיר למכור טרפה לקצב משומד דלא זבין לה כי אם למכור לגוים ולא חיישינן שמא יאכל ממנה, כיון דלזבוני לאחריני זבנה. דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה לחוש שמא יקטיר הוא ממנה. ואפילו הכי תלינן לקולא, דכולה לזבוני לאחריני זבנה. והם הכי נמי בטרפה.
<h2>דף יד:</h2>
רבי מאיר אומר אף דקל טב. א"ל רב חסדא לאבימי דקל טב הוא דלא מזבינן, הא דקל ביש מזבנינן, והתנן אין מוכרין להן במחובר לקרקע. אמר ליה מאי דקל טב, פירות דקל טב. וכן אמר רב הונא פירות דקל טב. חצב קשבא. פירוש, שבו תיחם יהושע את הארץ. נקלבס, כי אתא רב דימי אמר רבי חמא בר יוסף קורייאטי. אמר ליה אביי לרב דימי תנן נקלבס ולא ידעינן מהו, אמרת לן קורייטי ולא ידעינן, מאי אהניית לן, אמר ליה אהניתי לכו דכי אזליתו להתם אמריתו נקלבס ולא ידעי, אמריתו להו קורייטי וידעי.
מתניתין. מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא ורמינהי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודין על הרביעה. פירוש, ובני נח הוזהרו על הרביעה כדאמרינן בארבע מיתות [סנהדרין נ"ח ע"א] והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ועוף ואיכא ולפני עור לא תתן מכשול.
<h2>דף טו.</h2>
אמר רבי אלעזר אף במקום שאסרו לייחד התירו למכור מאי טעמא גוי חס על בהמתו שלא תיעקר. הילכך המכירה במנהגא תליא מילתא. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, מ"ט נהי דלרביעה לא חיישינן, עביד בה מלאכה בשבת. וניעביד בה כיון דזבנה קנייה. גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה. רב הונא זבין פרה לגוי, אמר ליה רב חסדא מאי טעמא, אמר ליה אימור לשחיטה זבנה.
<h2>דף טו:</h2>
ומינא תימרא דאמרינן כי האי גונא, דתנן בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לשוחטה. פירוש, ומתניתין מוקי לה בבהמה טמאה. ואי קשיא והתנן במתניתין עגלים אלמא לא תלינן בשחיטה. וגם משור של פטם דאמרינן לקמן [ט"ז ע"א] דאסיר ולא תלינן בשחיטה. יש לומר, חילוק יש בין שור לפרה. דסתם שוורים זכרים לרידיא קיימי. וסתם פרות לשחיטה קיימי. ואע"פ שהיא פרה חורשת, יש לומר האי דזבנה, לשחיטה זבנה. אבל בשור לא היו מתירין בית הלל, דודאי לרידיא זבניה. ואע"ג דאמרינן [ב"ק מ"ו ע"א] בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לשחיטה מכרתיו לך. הא אמרינן התם דרובא לרידיא זבני, אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב. אבל באיסורא ודאי דאזלינן בתר רובא. הילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות. ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימן קא בעי להו, כיון דדמי רידיא יקרים על דמי בישרא טובא.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדרך שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. תניא אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות ואצ"ל זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים. ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן ואין מתיחדין ואין מתלוין עמהן ואין מוסרין להן תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מוכרין להן לא זין ולא כלי זיין, ואין משחיזין להן את הזין, ואין מוכרין להן לא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל. אמר רמי בר אבא כדרך שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לליסטים ישראל.
<h2>דף טז.</h2>
אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להן עששיות של ברזל. מאי טעמא אילימא משום דחשלי מינייהו כלי זיין אי הכי אפילו מרי וחצינא נמי. אמר רב זביד בפרזלא הינדואה. והאידנא דקא מזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגני עילוון. רבי יהודה מתיר בשבורה וכו'. תניא רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות, אמרו לו והלא מרביעין עליה ויולדת, אמר להן לכשתלד. אלמא לא מקבלה זכר. פירוש, חכמים סברי משהו לה לוולדות, ומאן דחזי לה בי גוים אתי למישרי כל בהמה. בן בתירא מתיר בסוס. תניא בן בתירא מתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פירוש, שאינו עשוי אלא לרכיבה. וסבירא ליה דרכיבה היא שבות, שהחי נושא את עצמו. ורבי יהודה אוסרו מפני שני דברים אחד מפני כלי זיין, ואחד משום תורת בהמה גסה. בשלמא כלי זיין, דקטיל בסיחופיה, אלא תורת בהמה גסה מאי היא. א"ר יוחנן לכשיזקין מטחינו בריחים [בשבת]. א"ר יוחנן הלכה כבן בתירא.
מתניתין. אין מוכרין להן דובין כול'. פירוש, בנינים הם שהם עשויים למושב ערכאות שלהן, ודנין ועונשין, ומפילין את הנידון מלמעלה למטה. וכל דבר שמגיע בו נזק לישראל אסור לבנות עמהם. אבל דימוסיות ומרחצאות, שאינן עשויין לנזק, בונין עמהן. ועושין במרחץ כיפה שמעמידין בה ע"ז ואותה הכיפה אסור לבנות עמהן. אמר רב חנן בר רבא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אבל לא למכירה.
<h2>דף יח:</h2>
ת"ר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומליון וסגלריון, הרי זה מושב לצים. פירוש, מיני שחוק וליצנות. ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. ת"ר אין הולכין לתיאטראות ולקרקסאות מפני שמזבלין שם זיבול לע"ז דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מקום שמזבלין אסור מפני חשד ע"ז, ומקום שאין מזבלין אסור מפני מושב לצים. א"ר אלעזר כל המתלוצץ ייסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, ומזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים, ונופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו.
<h2>דף יט:</h2>
על פלגי מים א"ר תנחום בר חנילאי לעולם ישליש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ומי ידע כמה חיי כי אמרינן ביומי. אמר רב הונא אמר רב, מאי דכתיב רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה א"ר זירא עד ארבעים שנה. הגיע לכיפה כול'. א"ר אלעזר אם בנה שכרו מותר, דמשמשי ע"ז בין לר"ע בין לרבי ישמעאל אינן אסורין עד שיעבדו.
<h2>דף כ.</h2>
מתניתין. אין מוכרין להן במחובר לקרקע כול'. מנא הני מילי. א"ר יוסי ביר' חנינא אמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. תניא נמי [הכי] ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן. דבר אחר לא תתן להם מתנת חנם. ומתנת חנם תנאי היא, דתניא ולא תאכלו כל נבילה, אין לי אלא לגר בנתינה ולגוי במכירה, לגר במכירה מנין ת"ל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור. לגוי בנתינה מנין ת"ל תתננה ואכלה או מכור לנכרי. פירוש, כתב הנתינה והמכירה בין הגר ובין הנכרי, למידרשינהו הכא והכא. נמצאת אומר, אחד הגר ואחד הגוי בין במכירה בין בנתינה. דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר דברים ככתבם לגר בנתינה ולגוי במכירה. פירוש, שאסור ליתן מתנה לנכרי. וקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם לומר כמה נאה גוי זה. ולאודויי לשם שפיר דמי, דאמר מר הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. תניא ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו כעורה. ולא בבגדי צבע אשה ולא בכל בהמה חיה ועוף כשנזקקין זה לזה ולא בבגדי צבע אשה אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שטוחין על הכותל אמר רב פפא ובמכיר את בעליהן. והני מילי בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה. ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ כול'. ת"ר אילן על מנת לקוץ וקוצץ דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אינו מוכר לו אלא קצוצה. קמה על מנת לקצור וקוצר דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אינו מוכר לו אלא קצורה. שחת על מנת לגזוז וגוזז דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אינו מוכר לו אלא גזוזה. והלכתא כר' מאיר דסתם מתניתין כותיה. איבעיא להו בהמה על מנת לשחוט מהו, התם הוא דלאו ברשותיה קיימי לא מצי משהי להו. אבל בהמה, כיון דברשותיה קיימא משהי לה, או דילמא לא שנא. ת"ש בהמה על מנת לשחוט ושוחט, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה.
<h2>דף כ:</h2>
אין משכירין להן בתים כול'. פירוש, גזירה משום מכירה. דאיסורא דאורייתא הוא, שנותן להן חנייה בקרקע ואין צריך לומר שדות, דאיכא תרתי, חדא דחנייה בקרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר. ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות. מאי שנא מכירה דלא, דגזר משום מכירה דארץ ישראל, אי הכי שכירות נמי ליגזור משום שכירות דארץ ישראל. היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. והא שדה דארץ ישראל דגזירה היא וגזרינן שכירות שדה דסוריא אטו שכירות דארץ ישראל. שכירות שדה דסוריא לאו גזירה היא, דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש. פירוש, סוריא כיבש דוד לצורכו, שיעלו לו מס, ולא חילקה לכל ישראל כמו שחילק להם יהושע. ושדה דאית ביה תרתי גזרו ביה רבנן שכירות אטו מכירה. בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן שכירות אטו מכירה. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות, שדות דאית בהו תרתי גזרו בהו רבנן אטו מכירה דארץ ישראל, בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן. רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין כול'. מאי טעמא שדות דאית בהו תרתי גזור בהו רבנן אטו מכירה, בתים דלית בהו תרתי לא גזור רבנן אטו מכירה. ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין שדות. קסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, ואין שם איסור דלא תחנם שלא נאמר אלא בארץ ישראל. ושדה דאית בה תרתי גזור רבנן אטו מכירה דארץ ישראל הילכך משכירין ולא מוכרין. ובתים דלית בהו תרתי לא גזור בהו רבנן. ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, דכיון דמרחק טובא לא גזרינן משום מכירה דארץ ישראל. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשם שכונה. תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם.
<h2>דף כא.</h2>
מתניתין. אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו כול'. פירוש, אל ישכיר לו אלא לאוצר, להכניס שם פירות, ולא שידור בו. ואסור להשכיר לו את המרחץ בכל מקום, מפני שהיא נקראת על שם הבעלים, והרואה שמחממין בה חמין בשבת יאמר שבשליחות ישראל הם עושין.
<h2>דף כא:</h2>
תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו, וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. אבל שדהו לגוי שרי דאמרי אריסותיה קעביד, מרחץ נמי [אמרי] אריסותיה קעביד, אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי.
<h2>דף כב.</h2>
הנהו מוריקאי דגוי נקיט בשבת וישראל נקיט בחד בשבא. פירוש, שניהן קיבלו שדה באריסות לזורעה כרכום, וגוי היה תופשה ועובדה בשבת, וישראל היה תופשה ועושה בה מלאכה באחד בשבת, והיו רוצים לחלוק פירותיה למחצה. אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתיביה רבינא לרבא, ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני חלק בחול. פירוש, טול אתה השדה ועבוד אותה בשבת, ואני אטול חלק עבודתי לעובדה בחול, ונחלק פירותיה למחצה. מפני שהגוי הוא שלוחו של ישראל בחצי עבודת השבת. ואם התנה מעיקרא מותר. פירוש, אם מתחילה כשקיבלו אותה באריסות מן הבעלים קיבלו על דעת כן שהגוי יעבדנה בשבת וישראל באחד בשבת מותר. פירוש, דהשתא לא הוי גוי שלוחו של ישראל, שהרי ישראל לא קיבל עליו עבודת השבת כלל. ואם באו לחשבון אסור. פירוש, אם לא התנו מעיקרא, אלא גוי עשה עבודה בשבת מאיליו, וישראל עשה כנגדו בחול, ובאו לחשבון לראות אם עשה זה כנגד זה, אסור. דגלי אדעתיה דגוי שליחותיה עביד. איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דהתנו מעיקרא הוו.
איבעיא להו סתמא מאי. פירוש, אם קיבלו שדה בשותפות, ומסתמא עשו עבודה, ישראל באחד בשבת וגוי בשבת, ולא אמר לו ישראל לגוי "עשה בשבת אתה, ואני בחול". ת"ש ואם התנו מעיקרא מותר, הא סתמא אסור. אימא סיפא ואם באו לחשבון אסור, הא סתמא מותר. אלא מהא ליכא למישמע מינה. ולא איפשיט.
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודין על הרביעה. ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות. לא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים. בת ישראל לא תיילד את הנכרית, אבל נכרית מיילדת את בת ישראל. בת ישראל לא תינק בנה של נכרית. אבל נכרית מניקה בנה של בת ישראל ברשותה. מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי ר' מאיר, וחכ"א בר"ה מותר אבל לא בינו לבינו.
<h2>דף כב:</h2>
אין מעמידין כול'. ורמינהי לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע. אמר רב תחליפא אמר שילא בר אבינא משמיה דרב גוי חס על בהמתו שלא תיעקר. התינח נקיבות, זכרים מאי איכא למימר. אמר רב כהנא הואיל ומכחישן בבשר.
<h2>דף כה:</h2>
לא תתייחד אשה וכולי', במאי עסקינן אילימא בחד דכוותה בישראל מי שרי, והתנן לא יתיחד איש אחד עם שתי נשים. ואלא אפילו בתלתא דכותה בישראל פרוצין מי שרי והתנן אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בכשרין אבל בפרוצין אפילו עשרה נמי לא, מעשה היה והוציאוה עשרה במיטה. לא צריכא שאשתו עמו, ישראל אשתו משמרתו, גוי אין אשתו משמרתו. ותיפוק לי' משום שפיכות דמים. אמר רב אידי בר אבין אשה כלי זינה עמה. לא יתיחד אדם עמהם כול'. ת"ר ישראל שנטפל לו גוי בדרך טופלו לימינו. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, בסייף טופלו לימינו. במקל טופלו לשמאלו. היו עולין במעלה או יורדין במורד לא יהא ישראל למטה וגוי למעלה אלא ישראל למעלה וגוי למטה. ואל ישוח לפניו, שמא יריץ את גולגלתו. שאלו לאין אתה הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו דכתיב עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, וכתיב ויעקב נסע סוכותה.
<h2>דף כו.</h2>
בת ישראל לא תיילד כול'. ת"ר בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לע"ז. ונכרית לא תיילד את בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נכרית מיילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינה לבינה. ורבי מאיר, אפילו אחרות עומדות על גבה לא, דניחא לה ידא אפותיה וקטלא ליה. פירוש, על מצחו מקום שמוחו רופס ולא מינכר. בת ישראל לא תניק כול'. ת"ר בת ישראל לא תניק בנה של נכרית מפני שמגדלת בן לע"ז. ונכרית לא תינק בן ישראלית, שחשודין על שפיכות דמים דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נכרית מניקה את בן ישראלית בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. ורמינהי יהודית מיילדת ארמאית בשכר אבל לא בחנם. אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה. סבר רב יוסף [למימר] אולודי בשבת שרי משום איבה. פירוש, אולודי בשבת שרי כמו בחול(י). א"ל אביי יכלה למימר דידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו שבתא, דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. סבר רב יוסף למימר אונוקי בשבת שרי משום איבה. א"ל אביי אי פנויה היא יכלה למימר בעינא לאינסובי. אי אשת איש היא לא מיזהמנא באפי גבראי. סבר רב יוסף למימר [הא דתניא] הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אסוקי בשכר שרי משום איבה. אמר ליה אביי יכיל למימר ליה קאי בר אאיגרא, אי נמי נקיטא ליה זימנא לבי דוארי.
תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן הגוים והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, המינים והמשומדים והאפיקורסים מורידין ולא מעלין, אמר ליה אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המשומד ואת אמרת מורידין סמי מכאן משומד. ולישני ליה כאן במשומד לאכול נבילה לתיאבון וכאן במשומד להכעיס. קסבר אוכל נבילה להכעיס מין הוא. פירוש, כיון שכוונתו להכעיס הרי הוא כמין העובד ע"ז וכבר תנא ליה מינים. אם כן משומד לאכול נבילה לתיאבון הוא. ולהכי אמר ליה "סמי מיכן משומד". איתמר משומד לאכול נבילה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר לתיאבון משומד. פירוש, ומחזירין לו אבידה. להכעיס מין. פירוש, והוא מן המורידין. וחד אמר אפילו להכעיס משומד, ומחזירין לו אבידה. ואיזהו מין זה העובד ע"ז. פירוש, להכעיס יקרא דמשכח היתירא ואיסורא ושביק היתירא ואכיל איסורא. וקיימא לן רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. הילכך לא הוי מין שהוא מן המורידין, אלא עובד ע"ז. אבל משומד לאכול נבילה להכעיס, משומד הוי, ולא מין, ומחזירין לו אבידה.
<h2>דף כו:</h2>
אמר מר מורידין אבל לא מעלין. השתא אחותי אסוקי מיבעיא אמר רב יוסף בר חייא אמר רב ששת לא נצרכה אלא שאם היתה לו מעלה בבור מגרדה, ונקיט ליה עילא, דלא תיחות חיה עילויה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה אלא שאם היתה אבן על פי הבור מכסהו ונקיט ליה עילא בעינא לעבורי חיותאי. רבינא אמר לא נצרכה אלא שאם היה סולם בבור מסלקו ונקיט ליה עילא בעינא לאחותי ברי מאיגרא. ונראה לי שאף המשומד לע"ז, שהוא מן המורידין, אסור להלוותו בריבית. שכיון שקדושת ישראל עליו, שקידושיו קידושין וגיטו גט [יבמות ט"ז ע"ב], אסור נמי להלוותו בריבית. ואפילו אם תימצי לומר שמותר לאבד ממונו, שלא יהא ממונו חמור מגופו. ואין לומר דמיקיים ביה רשע יכין וצדיק ילבש (כגון) [כיון] שניטמע בגוים ונשא גויה דקים לן שבניו יהיו גוים. דנהי דמותר לאבדו, אבל לא שיקח ממנו ריבית ויעשה איסור.
ת"ר ישראל מל את הגוי לשם גר, לאפוקי משום מורנא דלא. פירוש, אם יש לו תולעת בערלתו אל ירפאנו בחנם, כדאמרינן הגוים לא מעלין ולא מורידין.
<h2>דף כז.</h2>
איתמר מנין למילה בגוי שפסולה דראו בר פפא משמיה דרב אמר אתה את בריתי תשמור. ורבי יוחנן אמר המול ימול. איכא בינייהו אשה. רב דאמר ואתה את בריתי תשמור ליכא, דאשה לאו בת מילה היא. ולרבי יוחנן דאמר המול ימול איכא, דאשה כמהילא דמיא. וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
ומתרפאין מהן ריפוי ממון כול'. ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו. והיינו דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו. פירוש, היכא דשכיח רופא ישראל. אבל אי לא שכיח רופא ישראל, מה יעשה, בעל כרחו יתרפא מן הגוי. אמר רב חסדא אמר רב עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן, אבל אומר לו סם פלוני יפה לך סם פלוני רע לך מ"ט אמר כי היכי דשאיל לי לאחריני נמי שאיל ולא אתי לאורועי נפשיה.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רבה א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רב [חסדא] א"ר יוחנן, ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין מהן. פירוש, חולי המסוכן למיתה בספק, אין מתרפאין מהן, היכא דשכיח רופא ישראל. אבל אם אין רופא ישראל מצוי, בעל כרחו מתרפא ממנו. אבל חולי שבודאי ימות בו, ואין רופא בעולם שיוכל לרפאותו, מתרפאין מהן ואע"ג דאיכא רופאי ישראל. והאיכא חיי שעה. [פירוש], שמא יקרב הגוי את מיתתו. לחיי שעה לא חיישינן. והמורה פירש, ודאי מת, היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהן. ואינו נראה לי, דאי בדליכא רופא ישראל, אפילו ספק חי ספק מת מתרפאין מהן, שלא ימות. ומינא תימרא דלא חיישינן לחיי שעה, מדכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם. ואם ישבנו פה ומתנו, לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו ומתנו. והאיכא חיי שעה, אלא לחיי שעה לא חיישינן. מיתיבי לא ישא אדם ויתן עם המינים, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו רבי ישמעאל. אמר לו ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך מקרא מן התורה שהוא מותר. ולא הספיק לומר את הדבר עד שיצתה נשמתו. קרי עליה רבי ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה שלא עברת על דברי חביריך שהן אומרין ופרץ גדר ישכנו נחש. שהוא חיויא דרבנן דלית ליה אסותא. ומהדר, שאני מינות דמשכא. פירוש, תדיר המינין הם מפתים את ישראל למושכן למינות. והילכך אפילו חיי שעה אסור להתרפאות מהן. ומינין הן הכומרין שהן אדוקין לע"ז. ויעקב זה היה מין מתלמידי ישו הנצרי כדאמרינן בפירקין קמא [י"ז ע"א]. מאי הוה ליה למימר ליה. אמר רב נחמן בר יצחק וחי בהם ולא שימות בהם. ורבי ישמעאל, הני מילי בצינעה אבל בפרהסיא לא. פירוש, מפני שיש חילול השם, שהרבה למידין ממנו. דתניא היה רבי ישמעאל אומר, מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד ע"ז ואל תיהרג שיעבור ואל ייהרג, שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא יחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואע"ג דרבי אליעזר [סנהדרין ע"ד ע"א] פליג עליה דרבי ישמעאל, הילכתא כרבי ישמעאל, דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כותיה. כדכתבית בפרק בן סורר ומורה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. פירוש, ופליגא ארב יהודה אמר רב, דאמר לעיל אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו.
<h2>דף כח.</h2>
אמר רב אדא בר מתנה אמר רב, גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת. אמר רב שמן בר (אשי) [אבא] א"ר יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד. פירוש, לומר אם מסוכן ואם לאו, דודאי מסוכן הוא. והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל היא. פירוש, קדחת עזה. ומהיכן מכה של חלל. פירש רבי אמי מן השפה ולפנים, בעי ר' אלעזר דככי ושיני מאי. כיון דאקישי כדבראי הוא, או דילמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמו. ולא איפשיטא. רבי יוחנן חש בצפדינא אתא לגבה דההיא גויה, עבדא ליה חמשא ומעלי שבתא כול'. ורבי יוחנן היכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. אדם חשוב שאני.
<h2>דף כח:</h2>
א"ר אבא בר זוטרא א"ר חנינא מעלין אזנים בשבת. פירוש, גידי האוזן פעמים שיורדין למטה, ומתפרקין הלחיים, וצריך להעלותן, ויש סכנה בדבר. תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם. פירוש, הואיל ואפשר ביד לא עבדינן בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד, מ"ט ביד מיזרף זריף. פירוש, עושה חבורה ויש חילול שבת דאורייתא. אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. פירוש, בתחילת הכאב כשהיא (י)גבורה יקרא מרדה. כדתנן בנגעים [פ"ו מ"ח], השחין והמכוה והקדח(ת) המורדין. סבור מינה הני מילי דשחיקי סממנין מאיתמל, אבל מישחק ואייתויי סממנין לא. אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דמר יהודה אפילו מישחק סממנין ואייתויי דרך רשות הרבים מותר. כגון מאי, אמר רב יהודה רירא דיצא דמא ודמעתא וקידחא ותחילת אוכלא. לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא.
<h2>דף כט.</h2>
ת"ר המקיז דם לא יאכל ח'ג'ב'ש'. פירוש, חלב וגבינה ובצלים ושיחליים. אין מסתפרין מהן כול'. ת"ר ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה ואינו חושש. וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט ידו. היכי דמי אי ברשות הרבים למה לי מראה. ואי ברשות היחיד כי רואה מאי הוי. לעולם ברשות היחיד, כיון דאיכא מראה מיחזי כאדם חשוב. כיון שהגיע לבלוריתו. וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח.
<h2>דף כט:</h2>
ואלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה, היין, והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין, וחרס אדרייני, ועורות לבובין. רשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר. בשר הנכנס לע"ז מותר, והיוצא אסור מפני שהוא זבחי מתים דברי רבי עקיבא. ההולכין בתרפות אסור מלשאת ומלתת עמהן, והבאין מותרין. נודות הגוים וקנקניהם, ויין ישראל כנוס בהן, אסורין ואיסורן איסור עולם דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים לחין אסורין יבשים מותרים. החרצנים והזגים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה. דברי ר"מ. וחכ"א לחין אסורין ויבשים מותרין. המורייס וגבינת בית איניקי אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. א"ר יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, מפני מה אסרו גבינת הגוים א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת הנבילה. א"ל והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ולא הודו לו, אלא אמרו לו, לא נהנין ולא מועלין. אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. אמר לו אם כן מפני מה לא אסרוה בהנאה. השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך אמר לו כי טובים דודייך. אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מוכיח עליו, לריח שמניך טובים.
מתניתין. ואלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה. יין מנלן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם, מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה. וזבח גופיה מנלן דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן אתיא שם שם מעגלה ערופה. ועגלה ערופה מנלן אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. אי קשיא, כיון דסתם יינם אסור בהנאה דילמא נסכיה, ואילו נסכיה יש בו איסור תורה, דנפקא לן מיין נסיכם, אם כן היכי אמרינן לקמן בפירקין [ל"ו ע"ב] דגזרו על יינם משום בנותיהם, והם יינם דאורייתא הוא, ומשום גזירת יין נסך הוא אסור. דהא אפילו יין נסך נאסר במגע גוי כל שכן סתם יינם והיכי תלי טעמא משום בנותיהם. ופיתן ושמנן דנאסרו משום בנותיהם אינם אסורים אלא באכילה ולא בהנאה, וסתם יינם הוא אסור אפילו בהנאה. אם כן אין הטעם אלא משום יין נסך והיכי תלי טעמא משום בנותיהם. תשובה: מן הדין (ש)סתם יינם של גוים מותר, ולא חיישינן דילמא נסכיה לע"ז, דסתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן. כדאמרינן בהכל שוחטין [חולין י"ג ע"א], ששחיטת הנכרי נבילה, נבילה אין, איסורי הנאה לא, אלמא סתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן. אלא משום גזירה דבנותיהן. (ו)אמרו דילמא נסכיה לע"ז. והילכך אסרוהו אפילו בהנאה. ואי לאו טעמא דבנותיהן לא הוו גזרי ביה ולא מידי.
בשר הנכנס לע"ז מותר. פירוש, אע"פ שהוקצה לע"ז מותר דקיימא לן [מ"ד ע"ב] אין הקדש לע"ז. ועד שלא יקריבו ממנו לע"ז לא נאסר. אבל היוצא אסור שכבר הקריבו ממנו לע"ז, והנותר נקרא זבחי מתים. ההולכין לתרפות כולי'. פירוש, הולכין לעיר שיש בה ע"ז. מלשון תרפים. אסורין לשאת ולתת עמהן. דאזיל ומודה לע"ז כיון שהוא עסוק לצורך ע"ז. אי נמי דילמא זבין לצורך ע"ז. והבאים מותרים, דמאי דהוה הוה.
אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. פירוש, חזר בו מטעם קיבת נבילה, והודה לו דודאי קיבת הנבילה מותרת מפני שכנוס במיעיה ואינו נחשב חלב הקיבה כגוף הנבילה. ולמה אסרו גבינת הגוים מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. והיא אסורה, שאע"פ שהוא כנוס במיעיה ובא ממקום אחר, כיון שבשעה שהקריבו העגל לע"ז היה אותו חלב הקיבה בתוך מיעיה נאסר. דאמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת, בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת. אי בעית אימא סברא אי בעית אימא קרא. אי בעית אימא סברא, גבי ע"ז ניחא ליה בניפחיה דשביח. פירוש, העגל נראה בעל כרס ושמן, וניחא ליה בפרש דידיה. והילכך אע"ג דמעלמא קא אתי ולאו גוף העגל הוא מיתסר. הם הכי נמי הקיבה אע"ג דמעלמא קאתי וכנוס הוא במיעיה מיתסר. אבל גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בניפחיה. והילכך לא מיתסר פירשיה וגם קיבתו, כיון דמעלמא קאתי ואינם גופו. אי בעית אימא קרא, הכא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכתיב התם ולא יאכל את בשרו, בשרו אסור פרשו מותר. אמר לו אם כן מפני מה לא אסרוה בהנאה. פירוש, כיון שאתה חושש לעגלי ע"ז, אם כן תיאסר הגבינה בהנאה, שהרי קיבת ע"ז אסורה בהנאה.
והחומץ של גוים. פשיטא, משום דהחמיץ פקע ליה איסוריה אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו בי גוים אינו צריך חותם בתוך חותם. אי משום נסוכי לא מנסך. ואי משום חילופי, כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. פירוש, והוא הדין נמי דהוה מצי למימר דאתא לאשמועינן דחומץ שלנו שנגע בו הגוי מותר, וליכא למיחש שמא נסכו. א"ר אילעא שונין יין מבושל של גוים שהיה מתחילתו יין אסור בהנאה. פשיטא, משום דאיבשל פקע ליה איסוריה, אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן יין מבושל שלנו בי גוים אינו צריך חותם בתוך חותם. אי משום מסוכי, לא מנסך. ואי משום חלופי, כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף.
<h2>דף ל.</h2>
ת"ר יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין, ואלונתית כברייתה מותרת. פירוש, יין מבושל של גוים אסור בהנאה מפני שהיה תחילתו יין. וכן נמי אלונתית של גוים אסורה בהנאה מפני שהיין שמעורב בה, שהיה אסור בהנאה. אבל אלונתית כברייתה, (דהיינו) [שהיתה] עשויה מישראל, וקנאה הגוי עשויה ומתוקנת מישראל, מותרת היא אפילו בשתייה, אי קים לן דהיא היא ולא חילפה. דאלונתית שהיא מעורבת לא חזיא לנסוכי, ואינו אוסרה במגעו. אבל אם אינו ברור לה שהיא היא, אסורה אפילו בהנאה, דילמא מיינו עשאה. ואיזו היא אלונתית כדתניא גבי שבת, עושין יינומילין ואין עושין אלונתית. ואלו הן יינומילין ואלו הן אלונתית, יינומילין יין ודבש ופלפלין. אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון. דעבדי לה לבי מסותא. פירוש, מים צלולין שלא יהו שאובין מיד, אלא יעמדו בכלי יום או יומיים להיצלל עפרוריתן. ודוקא אלנתות לא חזיא לנסובי משום שמן שיש בה, ולאו לשתיה עבידא אלא לרפואה. אבל יינומילין דעבידא לשתיה וקנאה הגוי מישראל אסורה. דחזיא לנסוכי, שמפני הדבש שעירב בו לא בטל מתורת יין. ולאפוקי ממאן דאמר שכיון שאין ראוי לנסכו על גבי המזבח אינו ראוי לנסכו לפני ע"ז ואין בו משום יין נסך. תדע דלא אמרינן הכי, דהא יין מזוג פסקינן הילכתא לקמן דיש בו משום יין נסך, והא אינו ראוי לנסכו על גבי המזבח, ואפילו הכי תערובת המים לא ביטלתו מדין יין נסך. הכא נמי תערובת הדבש לא ביטלתו מדין יין נסך אע"פ שאינו ראוי לנסכו על גבי המזבח.
אמר רבא הילכתא יין מזוג יש בו משום גילוי (ואין) [ויש] בו משום יין נסך, יין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. שמעיה דרב חלקיה בר טוביא איגליא ההיא קיסטא דמיא, אתא לקמיה דרב חלקיה בר טובי, אמר ליה הרי אמרו אימת ישן עליהן. והני מילי ביממא, אבל בליליא לא. ולא היא, לא שנא ביממא ולא שנא בליליא אימת ישן עליהן לא אמרינן. ירושלמי [פ"ב ה"ג]. רבי זעירא הוה יתיר אכיל ברמשא איטפי בוצינא, יהב ידיה על תומנתה, אדלקון בוצינא, אשכחון שפיפינא שהוא דומה לשערה, כריך על תימנתה, אמר ליה רשיעא לא הוינא זהיר לך. אמר רבה האי חמרא דאקרים, עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מיכן ואילך אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך. ונהרדעאי אמרי אפילו מיכן ואילך אין בו משום יין נסך, ויש בו משום גילוי. מאי טעמא מיקרי ושתי.
<h2>דף ל:</h2>
ת"ר יין תוסס אין בו משום גילוי. וכמה תסיסתו שלשה ימים. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל מי טיפטוף אין בו משום גילוי. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף להדי טיף טיף. ואמר רב חייא בר אשי אמר שמואל פי תאנה אין בו משום גילוי. כמאן כי האי תנא, דתניא רבי אליעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש, שנאמר שומר פתאים [השם]. פירוש, אע"פ שאינו ניכר הניקור שם כמו שניכר בכל התאנה לא חיישינן שמא ניקר. כרבי אליעזר דאמר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואע"פ שאינו רואה אם יש שם ניקור ואם לאו, דסמכינן אשומר פתאים. אמר רב ספרא משום רבי יהושע דדרומא שלשה מיני ארס הן, של בחור שוקע, של בינוני מפעפע, של זקן צף. של בחור שוקע, למאי הילכתא לכדתניא חבית שנתגלתה, אע"פ ששתו ממנה תשעה לא ישתה ממנה עשירי, מעשה היה ושתו ממנה תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. וכן אבטיח שנתגלתה אע"פ שאכלו ממנה תשעה לא יאכל ממנה עשירי, מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת. א"ר ירמיה דין הוא שוקע.
ת"ר מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירבץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן בהמתו ולא בהמת חבירו ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים מקום שיש בהם שירטא אסור, אין בהן שירטה מותר. ואיכא בינייהו גב היד וגב הרגל ורימוני דאפי שאין בהן שירטה.
<h2>דף לא.</h2>
תניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין, ומפתח וחותם ביד ישראל, רבי אליעזר מתיר בשתייה וחכמים אוסרין. פירוש, או מפתח או חותם. שאם סגר ישראל הבית, והיה המפתח בידו, היין מותר לרבי אליעזר. או אם לא היה המפתח בידו והיה היין בחותם, היה מתיר רבי אליעזר. וחכמים אוסרים. רבי אליעזר לא חייש לזיופא, שמא יזייף הגוי החותם. הילכך היה מתיר או על ידי מפתח או על ידי חותם. ורבנן חיישי לזיופא ואסרי. אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב, ואמרי לה אמר זעירי הלכה כרבי אליעזר. א"ר אלעזר הכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין, שאינו משתמר בחותם אחד. ורבי יוחנן אמר אפילו יין משתמר בחותם אחד. פירוש, רבי אלעזר סבר כרבנן ורבי יוחנן כרבי אליעזר. איכא דאמרי א"ר אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם ביד גוי חוץ מן היין שאינו משתמר חותם ביד חותם אלא בשומר. ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי משתמר חותם בתוך חותם ותרוייהו כרבנן, מר סבר כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בחותם אחד, אבל חותם בתוך חותם שרי, ומר סבר חותם בתוך חותם נמי אסור. פירוש, דבלישנא קמא לא אתי רבי יוחנן אלא כרבי אליעזר, דהא שרי אפילו בחותם אחד, אמר השתא "ותרוייהו כרבנן", כלומר דאפילו רבי יוחנן מצי לאוקומי מילתיה כרבנן. דמה דשרי רבי אליעזר אפילו בחותם אחד שרי, והתם קאסרי רבנן, אבל בחותם בתוך חותם גם רבנן שרו. ורבי אלעזר סבר אפילו רבי אליעזר לא שרא אלא חותם בתוך חותם, ורבנן פליגי עליה ואסרי עד שיושיב שומר. וקיימא לן רבי אלעזר ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, דהוא רביה דרבי אלעזר. הילכך יין חותם בתוך חותם מותר. ולקמן בהאי פירקא נמי אמרינן אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד ושמואל אמר בי"ת אסור בחותם אחד. אלמא תרוייהו מודו דיין מותר בחותם תוך חותם ואסור בחותם אחד. וכיון דרב מצריך ליין חותם בתוך חותם והכא פסק הלכה כרבי אליעזר, אם כן סבירא ליה לרב כרבי אלעזר דאמר דלא שרי רבי אליעזר אלא בחותם בתוך חותם. ורב אשי דהוא בתרא נמי הכי סבירא ליה דיין צריך חותם בתוך חותם, מדאמרינן לעיל [כ"ט ע"ב] אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו בי גוים אינו צריך חותם בתוך חותם. דמשמע הא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם. וכך הלכה. ומאי דאמרינן בשילהי פרק כל כתבי הקדש [שבת קכ"ב ע"א], א"ר אבא בר כהנא התיר להן רבי חנינא לבית רבי לשתות יין הבא בקרנות של גוים בחותם אחד, ולא ידענא אי משום דסבירא ליה כרבי אליעזר דאמר בחותם [אחד], אי משום דסבירא ליה כרבנן דאמרי חותם בתוך חותם והכא משום אימתא דבי נשיאה. סבירא ליה כרבי יוחנן דמפרש מילתיה דרבי אליעזר בחותם אחד. ומאן דפסק הלכה כרבי אליעזר, סבירא ליה דרבי אליעזר בחותם בתוך חותם קאמר, דהא רב פסק הלכה כרבי אליעזר והוא אמר לקמן [ל"ט ע"א] חבי"ת אסור בחותם אחד וצריך חותם בתוך חותם. ובשילהי מסכתין [ס"ט ע"ב] נמי, דפסיק תלמודא כרבי אליעזר בחותם בתוך חותם, כדאמרינן התם, ומאחר דקיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא. סבר תלמודא דרבי אליעזר חותם בתוך חותם שרי. דנהי דלא בעי רבי אליעזר שומר אבל חותם בתוך חותם בעי. דאם [לא] כן קשיא הילכתא אהילכתא, דכל סוגיא דתלמודא אזיל דיין בעי חותם בתוך חותם. דהא רב בחבי"ת אמרינן לקמן בפירקין דבעי חותם בתוך חותם. ושמואל לא פליג עליה אלא בח' אבל בבי"ת מודה דצריך חותם בתוך חותם. ורב אסי נמי הכי אמר דיין הראוי להינסך צריך חותם בתוך חותם. ואע"ג דפסיקנא הלכה כרבי יוחנן, בהא פסיקנא הלכה כותיה דיין משתמר בחותם בתוך חותם ואינו צריך שומר, ולא כרבי אלעזר דמצריך שומר. אבל במאי דאוקי מילתיה כרבנן ואמר דרבי אליעזר שרי אפילו בחותם אחד אין הלכה כמותו. דרבי אליעזר לא התיר אלא חותם בתוך חותם. ומשום הכי פסקינן הלכתא כותיה. ורבי יוחנן נמי מצי למיסבר כותיה. אלא האי דקאמר ותרוייהו כרבנן, משום רבותא קאמר ליה, ומשום דלישנא קמא דשרי אפילו בחותם אחד לא אתי מילתיה אלא כרבי אליעזר ורבי אלעזר דאסר כרבנן, אמר בלישנא בתרא ותרוייהו כרבנן. ואי אתיא מילתיה כרבי אליעזר לא קשיא ולא מידי, דהא כרבי אליעזר סבירא לן.
היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא דחביתא שריקה וחתימה הוי חותם בתוך חותם. ואי לא שריקא וחתימא לא הוי חותם בתוך חותם. פירוש, אגנא היא מגופת החבית. שכל מגופה היא שריקא בלחוד, וזאת היא שריקא וחתימא. והילכך הויא חותם בתוך חותם. ושריקא היא טוחה בטיט ומדובקת יפה על שפתות החבית ועוד עשה לה שם חותם. והמורה פירש, כפה מזרק אחד על פי החבית. ואינו נראה לי, דהיכי דמי אי דאית מגופה עילוה ועוד שם המזרק עליה, מאי איריא שריקא וחתימא, ומאי שנא מדיקולא אפומא דחביתא דשרינן במיהדק בלחוד. ואי דליכא מגופה עילוה והילכך בעי שריקא וחתימא, מאי שנא אגנא דנקט, אפילו מגופה נמי, אי שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם. דמה לי אגנא מה לי מגופה. אלא ודאי האי אגנא המגופה היא.
דיקולא אפומא דחביתא ומיהדק הוי חותם בתוך חותם, לא מיהדק לא הוי חותם בתוך חותם. פירוש, כפה על פי החבית, והחבית מכוסה במגופה, דהיינו שתי סתימות, מגופת החבית שדבוקה בה והיא טוחה ונתייבשה, והידוק הסל הכפוי עליה. אבל אי לא מיהדק נוח הוא ליטלו וכמאן דליתיה דמי. נוד בדיסקיא צרורה וחתומה ופיו למטה הוי חותם בתוך חותם. פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם. ואי כייף פומיה לגאו הוי חותם בתוך חותם. פירוש, נוד של עור מלא יין, וקשור ומונח בתוך הדיסקיא, פיו של נוד למטה בתוך הדיסקיא הוי חותם בתוך חותם, דטורח הוא להפוך ולהתיר קשר הדיסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקושרם, דכולי האי לא טרח. ואי כייף פומיה של נוד לגאו וצייר וחתים, כעין שקושרין נודות של שמן לאחר שקושרין מכניסין פי הנוד כשהוא בתוכו ועוד קושרין אותו פעם אחרת, הוי חותם בתוך חותם.
<h2>דף לא:</h2>
איתמר, מפני מה אסרו שכר של גוים רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות. פירוש, שלא יהא רגיל לעשות משתאות בבית הגוי ויתן עיניו בבתו. רב פפא מפקין ליה אבבא דחנותא ושתי. רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי. ותרוייהו משום חתנות. מיהו רב אחאי עביד הרחקה יתירא. פירוש, ואין דומה חתנות דשכר לחתנות דבישולי גוים, דבישולי גוים אסורים בכל מקום מפני שיודע לבשל יפה יהיה להוט להימשך אחריו ויקח את בתו. ואפילו אם תיקן גוי ובישל בביתו אסרו אותו. אבל השכר לא נאסר בעבור תיקון, שהכל יודעין להטיל שכר. ולא נאסר אלא שלא ישתכר בביתו של גוי, אבל אם הביאו בביתו מותר.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסיר. מאי טעמא משום דמערבי ביה דורדיא דיין. אמר רב אשי ומאוצר שרי. אם איתה דמערבי ביה מיסרא סרי. וחרש אדרייני. מאי חרש אדרייני אמר רב יהודה אמר שמואל חרש של אדריאנוס קיסר. פירוש, כשהיה יוצא במלחמה היה מוליכו עמו. כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא היתה עבודה מעולם ונטעה. ורמי ליה לחמרא בגולפי חדתי חיורי ומייצי ליה לחמרא ומתברי להו בחסופי ודרו בהדייהו. וכל היכא דמטו תרו להו ושתו. תניא הדרדורין והרוקבאות של גוים ויין ישראל כנוס בתוכן אסור בשתייה ומותר בהנאה. העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו. פירוש, דקסבר סתם יינם אינו אסור אלא מדרבנן, וכשהוא בעינו גזור רבנן, אבל בנותן טעם דידיה לא גזור רבנן.
ועורות לבובין. ירושלמי [פ"ב ה"ג], כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים, ומוציא את ליבה לעבודה זרה. כיצד הוא יודע רב הונא אמר בשעה שהוא קורעה עד שהיא בחיים נמלל ונעגל. לאחר שחיטה הוא נמשך. פירוש, וכיון שמוליכין כל הבהמה בחיים לפני ע"ז ומקריבין ממנה את ליבה, כל הנותר בין הבשר בין העור יתקרי תקרובת ע"ז. ואם היו מוליכין אותה שחוטה ומקריבין ממנה קצת, היה נאסר הבשר. והעור היה מותר. אבל עכשיו שמוליכין אותה לפניה חיה, נאסר גם עור. שכל מה שמוליכין לפני ע"ז ומקריבין ממנו קצת, הנותן ייקרא זבחי מתים. ורשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול כול'. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר גוי ההולך ליריד. פירוש, לסחור בשוק של עבודה זרה, ולא היה יום איד. בין בהליכה בין בחזירה מותר. לישא וליתן עמו. וישראל ההולך ביריד, בהליכה מותר, בחזרה אסור. מאי שנא ישראל דבחזרה אסור, דאמרינן דילמא עבודה זרה זבין, ודמי עבודה זרה איכא בהדיה. אבל גוי לא חיישינן לדמי עבודה זרה. דלקמן בפרק השוכר [ס"ד ע"א] אמרינן דמי עבודה זרה ביד גוי מותרין.
מתניתין. נודות הגוים וקנקניהן כולי'. פירוש, פליגי בנודות של הגוים וקנקנים, דרבנן לא אסרי להו בהנאה אלא להטיל לתוכן יין. אבל לסחור בהן מותר כיון דלא קאי יין נסך בעינו. ורבי מאיר אסר אפילו בהנאה כיון שיין נסך כנוס בתוכן ומובלע בהן. ופליגי נמי ביין ישראל שהכניס לתוכן, דרבנן סברי אע"ג דיין נסך נתערב ביינו, כיון שלא היה בעינו אינו דומה ליין נסך שנפל לבור שכולו אסור בהנאה [ע"ד ע"א]. אלא אסור בשתייה ומותר בהנאה. ורבי מאיר היה אוסרו אפילו בהנאה, כאילו נתערב בו יין נסך בעינו.
ת"ר נודות הגוים חדשים גרודים מותרים ישנים או מזופפין אסורין. אם החדשים בלי זפת הן מותרין, שאפילו אם הכניס גוי לתוכן יין, כיון שלא שהה בהן הרבה לא בלע. ובשיכשוך בעלמא סגי להו. אבל אם היו ישנים, ששהה שם יינו הרבה בלעו והם אסורים. או אם היו מזופפין אע"פ שהם חדשים הם בולעים הרבה והן אסורין. בר עדי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה, אתא שאיל בי מדרשא, אמר ליה רבי ירמיה, כך הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאן מים שלשה ימים ומערן. אמר רבא צריך לערן כל מעת לעת. סבור מינה הני מילי דידן אבל דידהו לא. כי אתא רבין אמר ריש לקיש אחד שלנו ואחד שלהן. סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות אבל קנקנים לא. אמר ליה רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים. ת"ר קנקנים של גוים חדשים מותרים ישנים או מזופפין אסורין. גוי שנתן לתוכן [יין] ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחילה ואינו חושש.
<h2>דף לג:</h2>
אמר רבי אסי א"ר יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן, כיון שנשר זיפתן מהן מותרין. אמר רב אשי לא תימא עד דנתרא, אלא אפילו רפאי מירפא. קינסא, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. והילכתא כמאן דאסר. פירוש, להכניס קיסמין מבפנים ולהדליקן כדי להשיר זיפתן אסור. דדווקא לכבשן שלהן, שהן מתחממין מבחוץ, נשרפת כל בליעת יין נסך, ואין הזפת נושר עד שלא תצא כל פליטת היין. אבל מבפנים מהרה מתחממין ונושר זיפתן ואין פליטת היין יוצאה. איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי ורבא שרי. רבינא שרי ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למרמי בהו שיכרא. אמר יוסנא א"ר אמי, כלי נתר אין להן טהרה עולמית. מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבון כלי מחפורת של צריף. פירוש, אם עשו קנקנים מן העפר שחופרין משם צריף, בלעז אלום, ושמו בהן יין נסך, אין להן טהרה עולמית מפני שבולעין הרבה.
דבי פרזק רופילא אנס הנהו כובי מפומבדיתא רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהלייהו לאלתר. פירוש, רופילא הוא מושל המלך ושמו פרזק. ואנס קנקנים מישראל ושם בהן יין, והחזירם לאלתר, שלא הכניסו שם לקיום. אתו שיילוה לרב יהודה אמר להו דבר שאין מכניסו לקיום משכשכן במים ומותרין. אי קשיא הרי אקנקנים של יין נסך אינן מותרין אלא בעירוי שלשה ימים, ואפילו אם אין מכניסן לקיום צריכין שיכשוך במים. והיכי תנן בפרק בתרא דתרומות [פי"א מ"ח], המערה מכד לכד וניטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת הרי זו תרומה. אלמא שרי למיתב בגוה חולין בלי שום שיפשוף, לבד שיטיף שלש טיפין. ויש לומר דהתם לא מיירי אלא במשמרת תרומה, שאינו חייב לנהוג בתרומה אלא כמו שנוהג בחולין. כדתנן ברישא דההיא, מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין, וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח, אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. ומשום הכי תני הכא שאם מנטף שלש טיפין שרי למיתב לתוכה חולין, ולא אמרינן ימצה הכד כל כך עד שלא תשאר בה אפילו טיפה אחת. אלא בהטפת שלש טיפין דיי לנו כדרך שהוא נוהג בחולין. כדתנן גבי חנווני [ב"ב פ"ז ע"א], וחייב להטיף שלש טיפין. ואע"פ שאם הרכינה ומיצת ונתקבץ השמן למקום אחד הוא תרומה, אפילו הכי כיון שהוא מפוזר בדופני הכד לא חשיב, ואינו מוזהר בשמירתו, אלא נותן בתוכה חולין, ומבטל התרומה שבדופני הכד בידים. אבל מיהו לענין איסור והיתר, אותן החולין אינן נאכלין אלא לכהנים. ואם רוצה להאכילם לזרים צריך לשכשך הכד במים. ולא [בא] התנא להתיר אלא משמרת תרומה.
אמר רב יהודה הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרין. פירוש, שלא היה דרכן להכניס שום יין לקיום כי אם עד שייצל מן השמרים. אמר רב זעירא הני פוטאתא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא משפשפן במים ואינו חושש. פירוש, כלי חרס הנעשין במקום פלוני וקרקעיתו קשה ואינו בולע כשאר טיט היוצרים. כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי. אי שתי בהו גוי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי בפעם שניה. איכא דאמרי פעם ראשונה ושניה כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם ג' והלכתא פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר. המורה פירש, כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותין בהן. ואי שתי בהו פעם ראשונה דכולי עלמא לא פליגי דאסיר. דאיידי דרכיכא בלעא ואסירן עד שימלאם מים שלשה ימים. וחומרא גדולה והפרזה יתירה נראית לי זו. דאטו קנקנים אינם של חרס והיין כנוס בהן כמה ימים, ומפני שאינו מכניסן לקיום אנו מתירין אותן בשיכשוך. והכוסות ששתה בהן לפי שעה אנו אוסרין, ולא סגי להו בשיכשוך. אין דוחק בעולם גדול מזה שנחלק בין חרס לחרס, שכל מיני חרסים דינם שוה חוץ מכלי מחפורת של צריף. והנכון בעיני לפרש דהאי ראשון ושני לאו אשתיית גוי קאי. אלא אשיטוף דבעי למיעבד להו להתירן. ופסיק תלמודא הילכתא דפעם ראשונה ושניה דמשטף להו אסיר למישתי בהו ישראל ושלישי מותר. ולמה נשתנו אלו מקנקנים דסגי להו בשיכשוך והכא צריך לשטף שלש פעמים, מפני שהקנקן אדם יכול לשכשכו יפה עד שיוצא כל היין הדבוק בדופניו בפעם אחת, ואינו צריך לשנות מים, אבל הכוס כשמנענעו עם המים נשפכין המים מתוכו ואינו יכול לשכשכו יפה. הילכך צריך לשוטפו שלש פעמים לטהרו ולהסיר כל בליעת היין שבדופניו.
אמר רב זביד קוניא חיורי ואוכמי שרו ירוקי אסירי משום דמצריף. פירוש, כלי חרס שמצופין באבר, ומתוך כך אינן בולעין. אבל בירוקי משימים צריף, והצריף בולע. ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי. פירוש, אם יש סדקין בציפוי אסירי שדרך הסדקים בולעין. דרש מרימר קוניא בין אוכמי בין חיורי בין ירוקי כולהו שרו. והני מילי לענין יין נסך, אבל לענין חמץ בפסח כולהו אסירי. בעו מיניה ממרימר, הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפיסחא, ירוקי לא תיבעי לך דמיצריף ובלעי. כי תיבעי לך חיורי ואוכמי וכי אית בהו קרטופני לא תיבעי לן דודאי בלעי, כי תיבעי לן היכא דשיעי. אמר להו מדחזינא להו דמדייסי ודאי בלעי. פירוש, דפנותיהן מזיעין מבחוץ מחמת בליעתן, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ומאי שנא דשרו לענין יין נסך. זה תשמישו בצונן וזה תשמישו בחמין. שנשתמשו בו כל ימות השנה בחמין. ובפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ז ע"א] פסקינן הלכה כרב זביד במאני דקוניא. והילכך ירוקי אסירי. ולא כמרימר דשרי אפילו ירוקי.
<h2>דף לד.</h2>
רבי עקיבא איקלע לגינזק בעו מיניה קנקנים של גוים אסורין או מותרין, מתענין לשעות או אין מתענין לשעות, לא הות בידיה. אתא ושאיל בי מידרשא אמרו ליה הילכתא מתענין לשעות. פירוש, אדם שלא היה בדעתו להתענות, ועבר עליו חצי היום, ואמר כיון שעד עכשיו לא אכלתי אשלים היום בתענית. נמצא שאינו מתענה לשם תענית אלא חצי היום, אפילו הכי הוי תענית, ואומר ענינו בתפילתו. והילכתא קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חודש מותרין. פירוש, בלי שום עירוי מים, שכבר הופג טעם היין שבהן.
מתניתין. החרצנים והזגין כול'. ת"ר החרצנים והזגין של גוים לחין אסורין יבשין מותרין. ואלו הן לחין ואלו הן יבשין אמר רב יהודה אמר רב לחין כל שנים עשר חודש, יבשים לאחר שנים עשר חודש. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כשהן אסורין, אסורין אפילו בהנאה. וכשהן מותרין, מותרין אפילו באכילה. אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא מותרין. פירוש, דוקא בתר תריסר ירחי שתא, שכבר הופג טעמן והוו להו כעפרא בעלמא. אבל תוך י"ב חודש אע"פ שייבשן בחמה יהבי טעמא ואסירי. והכי נמי אמרינן בפרק כל הבשר [חולין ק"י ע"א] בעובדא דרמי בר דיקולי, ודילמא דיין נסך הוו, אמר ליה לאחר שנים עשר חודש הואי. ואמאי לא אמר ליה דייבשן בחמה הוו, אלא ודאי כל שנים עשר חודש אע"פ שייבשם בחמה אסורין הן. דטעמא דשנים עשר חודש לא נאמר בעבור יובש, אלא בעבור שיופג טעמן ויהיו עפר בעלמא.
אמר רב אחא בריה דרב איקא הני קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חודש מותרין. אמר רב חביבא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי. פירוש, כעין נוד עושין מעור קשה, וממלאין אותו יין בדרכים. ותדיר יש בו יין. ומכניסו לקיום הוי. הילכך צריך שנים עשר חודש או עירוי שלשה ימים.
<h2>דף לד:</h2>
מתניתין. המורייס וגבינת בית אינייקי אסורין כול'. פירוש, מורייס הוא עשוי משומן קרבי דגים. ומערבין בו יין. הילכך אסר רבי מאיר אפילו בהנאה. וחכמים אומרים כיון שאין היין עומד בעינו אלא מעורב עם המורייס, אינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה.
וגבינת בית אינייקי אמר ריש לקיש מפני מה אסרו גבינת בית אינייקי. פירוש, מפני מה אסרו גבינת בית אינייקי באכילה לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דלא אסר לה אלא באכילה. ואי נמי לרבי מאיר, ולא לבית איניקי אלא של שאר המקומות שאין רוב עגליהן נשחטין לשם ע"ז. ולא אסר להו אלא באכילה. והוא השיבו, מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. וקיבת נבילה נקראת החלב שבתוך עור הקיבה. ואותו הבשר שעליו יקרא עור הקיבה. והוא אסור אותו החלב משום נבילה. דכגוף הבהמה חשוב. וכמו שנאסר בשר כל הבהמה משום נבילה כך נאסר נמי גם אותו החלב. אמר לו והרי קיבת העולה כול'. שהעולה היא אסורה גם בהנאה, מה שאין כן בנבילה שאינה אסורה אלא באכילה. ואמרו כהן שדעתו יפה, ואינו קץ בה, שורפה חיה. פירוש, גומעה, כמו כל סעודה שאין בה שרף אינה סעודה בכיצד מברכין [ברכות מ"ד ע"א]. והוא מרק לח לשרות בו את הפת. ולא הודו לו, למי שאמר דבר זה והתיר דבר זה לגמוע קיבת העולה. אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין מדרבנן, מפני שנראה כאוכל מגוף העולה. אבל מיהו אין בה מעילה, שאינה אסורה מן התורה. שאין הקיבה חשובה כגוף העולה. אלא כחלב הכנוס בקערה דמי. שיניקתו מן הבהמה, ומיפקד פקיד בעור הקיבה, כאילו היה כנוס ומופקד בקערה. ואינו גידול גופה של הבהמה כמו שהוא חלב הכחל. ומפני זה אין בו מעילה. וכיון דלגבי עולה לא חשיב כגוף העולה גם בנבילה נמי לא חשיב כגוף הנבילה להיאסר עם בשר הנבילה. דדוקא חלב הכחל שנבלה הוא נאסר עמה, [אבל חלב הקיבה אינו נאסר עמה], מפני שכנוס במיעיה וככנוס בקערה דמי. ופירש המורה, אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בתוך קיבת הנבילה כפירשא בעלמא הוא. ולקמן בהילכתין [ל"ה ע"א] נמי אמרינן על קיבת העולה מכלל דאיסורי הנאה פירשן שרו. והאי דקרי ליה פירשא, לאו למימרא דהיא פירשא בעלמא ואינו חשוב חלב, דהא תנן בפרק כל הבשר [חולין קט"ז ע"ב] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. מפני שכנוס במיעיה. ואוקימנא התם למתניתין בתר חזרה דקיבת הנכרי מותרת, ומשום הכי קיבת הטריפה מותרת, שאינה חשובה כגוף הבהמה. והטעם כדקתני מפני שכנוס במיעיה, דאינה נחשבת הקיבה כגוף הבהמה שנאמר היא וקיבתה נתנבלה היא וקיבתה נטרפה, ותהיה הקיבה אסורה ככל בשר הבהמה או כחלב הכחל שלה. אלא אמרינן חלב הקיבה הוא כנוס במיעיה והוא מופקד שם, וכיון דינקה מן הכשירה היא מותרת. וקיבת כשירה שינקה מן הטריפה אסורה מפני שחלב הטריפה כנוס במיעיה, ואי הוות הקיבה פירשא בעלמא לא היתה אסורה. ומדקתני שהיא אסורה ש"מ לאו פירשא בעלמא היא אלא חלב גמור היא חשובה. והכי נמי תניא התם בפרק כל הבשר [חולין ק"ט ע"ב] קיבה שבישלה בחלבה אסורה, כחל שבישלו בחלבו מותר. ומה הפרש בין זה לזה, זה כנוס במיעיו וזה אינו כנוס במיעיו. ואי קיבה פירשא בעלמא היא אמאי אסורה, אלא לאו שמע מינה לאו פירשא בעלמא היא. וכך פירש גם המורה.
ופסק הלכה בפרק כל הבשר דקיבה לאו פירשא בעלמא היא אלא חלב גמור הוא. ואי אמרת מאי שנא קיבת הנבילה והטריפה מביצת הנבילה והטריפה שהיא אסורה, דביצת הנבילה היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל [עדיות פ"ה מ"א]. דבית הלל אסרי לה, ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה. הביצה היא מגוף התרנגולת והילכך חשבינן לה כגופה, ומשנתנבלה או נטרפה היא וביצתה נתנבלה ונטרפה. אבל הקיבה אינה מגוף הבהמה אלא כנוס הוא במיעיה ממקום אחר. הילכך מותרת. והכי אמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ז], מעשה בבניו של יהודה בן שמעון שביקעו להן זאבים שלש מאות צאן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן. אמרו ביצה גידולי גופה, קיבה ממקום אחר באת. ומה שכתוב במקצת ספרים בשילהי פרק כל הבשר [חולין קט"ז ע"ב] "והילכתא מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשירה שינקה מן הטריפה וכל שכן בטריפה שינקה מן הכשירה מאי טעמא דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא", טעות גדולה היא. ואין לסמוך עליה כלל. ולשון אחרים שלא דיקדקו בדבר יפה הוא, ולא לשון התלמוד הוא, שהרי משנה אחר חזרה היא, ולאחר חזרה חזרו לומר שהיא פירשא בעלמא, אם כן למה מתיר טריפה שינקה מן הכשירה מפני טעם זה, ואוסר כשירה שינקה מן הטריפה. והלא כבר ידע שהיא פירשא בעלמא ויתיר גם כשירה שינקה מן הטרפה.
אלא חזינן דאע"ג דקים ליה לתנא דהיא פירשא בעלמא. הוא אוסר כשירה שינקה מן הטריפה. דהאי דקרי לה פירשא, לאו דלא הוי אוכלא ושריא עם הבשר דעפרא בעלמא הוא. אלא דלא חשיבא כגוף הבהמה וכאחד מבני מיעיה להאסר עמה. משום הכי קורא אותה פירשא. אבל מיהו אוכל חשוב הוא, ואם בישלה עם הבשר אסורה מן התורה. וכן נמי אם היא חלב בהמה טמאה או טריפה, אסורה מן התורה. תדע דהכי הוא, דהא בההיא פירקא אמרינן לעיל [חולין קי"ג ע"א] דם ושיליא פירשא בעלמא נינהו, ואע"ג דקרי להו פירשא, לא שלא יהיו חשובים אוכל, שהרי הדם הוא בכרת, והשיליא נמי תנן בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"א], שיליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה דאלמא אית בה איסור יוצא ולא אמרינן עפר בעלמא הוא, וכן נמי המפלת שיליא אסורה באכילה משום נבילה. ותנן נמי, הפילה שיליא תיקבר. ואם פירשא ממש הוא, וכי פירשא טעון קבורה. אלא לאו שמע מינה לא קרי לה פירשא אלא שאינה חשובה (כגון) [כגוף] הבהמה וכאחד מבני מיעיה להיאסר בחלב. אבל מיהו אוכל היא חשובה להיאסר משום איסור יוצא ומשום נבילה.
ובריש פרק שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ז ע"א] נמי אמרינן, אמר רבא פרה שהזיקה גובה מוולדה מאי טעמא חד גופא הוא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמא פירשא בעלמא היא. ואע"ג דקרי לה פירשא לאו דהיא עפרא בעלמא, דהא ביצת הנבילה וביצת הטריפה וביצת עוף טמא אסורות מן התורה. אלא להכי קרי לה פירשא, שאינה חשובה כגוף התרנגולת להיות גובה ממנה, אבל אוכל היא חשובה בכל מקום. והם הכי נמי גבי קיבה אע"ג דקרי לה פירשא, לא קרי לה אלא שלא תהא חשובה כגוף הבהמה וכאחד מבני מיעיה להיאסר משום נבילה ומשום טריפה אם נתנבלה או נטרפה הבהמה. אבל אוכל גמור וחלב גמור הוא חשוב להיאסר משום חלב טריפה וחלב טמיאה, כגוף הבהמה שינקה ממנה, ולבשל הבשר עמה. והמתירה מתיר איסור תורה, ואין לפרכס בדבר.
ואל תתמה על הביצה, דלעיל אמרן דהיא חשובה כגופה, והכא אמר רבא פירשא היא. דהתם לגבי קיבה חשבינן לה כגופה מפני שהיא גידולי גופה. אבל חלב הקיבה הוא כנוס במיעיה ממקום אחר. והילכך קיבה של נבילה ושל טריפה מותרת אם ינקה מן הכשירה, וביצת נבילה ושל טריפה אסורה. אבל לגבי עובר חשבינן לה כפירשא, דעובר ירך אמו הוא וכאחד מאיבריה דומה. ולפיכך פרה שהזיקה גובה מוולדה. אבל הביצה אינה חשובה כגוף התרנגולת לגבות ממנה, שאינה חשובה כאחד מאיבריה אלא כפירשא בעלמא. עיין בערך ל"ג בספר המכריע.
<h2>דף לה.</h2>
ומקשה תלמודא [וליהדר ליה] משום דליתיה לאיסורא בעיניה מורייס לרבנן דלא אסרי ליה בהנאה לאו משום דליתיה לאיסורא בעיניה, הכי נמי ליתיה לאיסורא בעיניה. פירוש, הלא יין נסך אסור בהנאה, וגם סתם יינם, ובמורייס של גוים יש בו יין מעורב. ופליגי רבנן על רבי מאיר ולא אסרי ליה אלא באכילה ולא בהנאה, משום דליתיה ליין דאיסורא בעיניה אלא הוא מעורב עם המורייס. והכא נמי אע"פ שקיבת ע"ז אסורה בהנאה, כיון דבגבינה ליתה בעינא מותרת בהנאה, ומאי קשיא ליה לרבי ישמעאל. ואמאי הדר ביה רבי יהושע והשיאו לדבר אחר, דמשמע שאין זה טעמו של דבר. ומהדר, כיון דאוקמי באיסורא הוא דאוקמו ליה חשיב איסוריה, וכמאן דאיתיה בעיניה דמי. פירוש, כיון שמכח הקיבה היא נקפאת הגבינה, חשובה הקיבה כאילו היא עומדת בעינה. וכמו שהקיבה אסורה בהנאה כך כל הגבינה הנקפאת מכחה אסורה בהנאה, מפני ששבח הקיבה ניכר בה. אבל היין שנתערב במורייס בטל שם ואין שם שבח היין נראה וניכר במורייס. ולעולם אי הוה חיישינן לקיבת עגלי ע"ז היו אוסרין אותה בהנאה. אלא לא חיישינן לקיבת עגלי ע"ז שהן מיעוט אפילו בבית איניקי. שרוב עגליה נשחטין לע"ז כדאמרן. כל שכן בשאר מקומת.
השיאו לדבר אחר. פירוש, הכניסו בדברים אחרים, ולא רצה לגלות לו טעם הדבר למה אסרוה באכילה. מאי טעמא. אמר עולא ואיתימא רב שמן בר אבא א"ר יוחנן גזירה חדשה היתה ואין מפקפקין בה. פירוש, אין מפשפשין וחוקרין לגלות טעמה. כדעולא דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו ליה לטעמה עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה.
אמר לו כי טובים דודיך מיין כול'. פירוש, כי טובים דודֶיך מיין הוא, וכנסת ישראל היא דקא אמרה הכי. או דילמא כי טובים דודַיִך, ורחמנא הוא דאהדר הכי לכנסת ישראל, וקרא מילי מילי קאמר. והרבה מקראות יש כיוצא בזה. ואע"פ שהניקוד היה מעזרא, כדאמרינן במגילה [ג' ע"א], בניקודו פליגי, זה אומר כך ניקד וזה אומר כך ניקד. כי היכי דפליגי [יומא נ"ב ע"א] בחמשה מקראות שאין להם הכרע, שאע"פ שפיסוק הטעמים מוכיח הטעם, פליגי שזה אומר כך הוא, וזה אומר כך הוא. אמר לו אין הדבר כן. פירוש, דהאי דלריח שמניך טובים הוא נתינת טעם לדבר, למה טובים דודיך מיין בעבור שריח שמניך טובים. מאי כי טובים דודיך מיין. כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. פירוש, ומפני זה הביא לי רבי יהושע זה המקרא, כלומר מדברי סופרים היא אסורה, ולא גילה לו הטעם למה אסרוה. אמרינן מאי גזירה. פירוש, זה שאמרנו גזירה חדשה היתה, מה גזרו עליה. רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה. פירוש, בשרף פירות של ערלה. כדתנן א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף הערלה בשרף העיקרין מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי. פירוש, עצי ערלה לא נאסרו בהנאה כי אם הפירות. הילכך שרף האילן מותר. אבל שרף הפרי אסור. ומקשה, ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תיתסר בהנאה. פירוש, כיון דמוקמי באיסורי הנאה תיתסר בהנאה. ואיתוקם בקושיא. ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. פירוש, והקיבה לא מיתסרא כגוף הבהמה, מפני שממקום אחר באת. אבל עור הקיבה בשר גמור כאחד מבני מיעיה. וכיון שמכח עור הנבילה הועמדה דינה כנבלה.
ואי קשיא, כיון דטעמא דמילתא משום עור הקיבה הוא, מאי שנא עור נבילה דנקט. אפילו שחוטה נמי. דהא בפרק כל הבשר [חולין קט"ז ע"א] מעמיד בעור הקיבה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. ותו כיון דעור הקיבה יהיב טעמא בגבינה, אם כן הויא לה בשר בחלב, ותיאסר בהנאה. וכי היכי דאקשינן לרב חסדא ולרב נחמן תיתסר בהנאה, נקשה נמי גם לשמואל. תשובה: אין זה בשר בחלב. דלא אסרה תורה אלא דרך בישול. וזה צונן הוא, והוה ליה כחתיכת בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן. אלא מפני שהועמד החלב מכח זה העור אמרינן כאילו טעם העור יש בזו הגבינה. ודוקא לענין איסור נבילה אמרינן הכי. אבל לענין בשר בחלב שהן היתר והיתר, ואין נאסרין אלא כשמתבשלין ונותנין טעם זה בזה, אין לומר כיון דאוקומי קא מוקים, כאילו בלעי זה מזה דמי. ודוקא דאמר שמואל בעור קיבת נבילה. ומשום איסור נבילה. אבל בעור שחוטה מותרת ולא חיישינן משום בשר בחלב, כדפרישית שלא אסרה תורה אלא דרך בישול. ומאי דתנן נמי בפרק כל הבשר, המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה, ארישא קאי דקתני קיבת הנכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. ועלה קתני המעמיד בעור הקיבה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וטעמא משום איסור נבילה. ודוקא עור קיבת נבלה דאילו הוה עור דשחוטה שריא. שאילו היה האיסור משום בשר בחלב בודאי דהוה מקשינן לשמואל, אם כן תיתסר בהנאה, כדאקשינן לרב חסדא ולרב נחמן. אלא ודאי אין כאן חשש בשר בחלב אלא חשש איסור נבילה. שכיון שמכח בשר הנבילה הועמדה הגבינה, כאילו אוכל בשר נבילה דמי. אבל משום בשר בחלב אין לאסור. שאפילו אם אדם אוכל בשר בחלב צונן אין בו איסור תורה כי אם איסור דרבנן. ולא היינו אוסרין הגבינה משום גזירת איסור דרבנן. אלא משום גזירת איסור נבילה שהיא אסורה מן התורה. ומשום הכי נקט שמואל עור קיבת נבילה ולא אמר עור הקיבה סתם. רבי ירמיה אמר לפי שאי אפשר לה בלא ציחצוחי חלב. פירוש, משום חלב טמא נאסרה שמא עירבו בו חלב טמא. ואע"ג דחלב טמא אינו מקפיא, אי אפשר עם נסיובי החלב בניקבי הגבינה וחלב טמא אסור מן התורה. רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר.
<h2>דף לה:</h2>
ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, הפת והשמן ושלקות וכבשין שדרכן לתת בהן יין, וחומץ וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה, והחילק, וקורט של חילתית ומלח סלקונדרית, הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.
מתניתין. ואלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה כול'. חלב למאי ניחוש לה, אי משום חלופי טהור חיור טמא ירוק. אי משום איערובי נוקים דאמר מר חלב טהור עומד, טמא אינו עומד. אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי. הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא. פירוש, מאכל העשוי מחלב שאינו מוקפא. ונישקול מיניה קלי ונוקים. כיון דבטהור נמי איכא ניסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא. גבינה נמי איכא דקאי ביני איטפי. פירוש, השתא דאתת להכי דליכא למיקם עלה דמילתא אפילו בעי ליה לגבינה נמי ליכא למיקם עלה דמילתא, דאיכא חלב טמא עם הניסיובי בין הגומות והנקבים של גבינה. הילכך אין לו שום היתר.
הפת והשמן שלהן ושלקות. פירוש, פת ושלקות, שניהן משום בישולי גוים ומשום חתנות. ולמה חלקן התנא, דתנא מאפה תנור ותנא מעשה קדירה. דכל בישולי גוים נאסרו, בין מאפה תנור ובין מעשה קדירה. אמר רב כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בבית דין. מכלל דאיכא מאן דשרי, אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי אחד לפניו פורני מאפה סאה. פירוש, פת גדולה שהיה בה סאה קמח אפויה בתנור גדול של בנין אבנים כעין שלנו ופיו מן הצד. וכל תנור שהזכירו חכמים הוא של חרס ופיו למעלה. אמר כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה. משום חתנות, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה. פירוש, היה להם לאוסרה בעיר בלבד דילמא אתי לאימשוכי בתרייהו משום בנותיהם, אבל בשדה דליכא בנותיהן למה אסרוה. הרי השכר שלהן נאסר משום חתנות ובעינן למימר לקמן [לעיל ל"א ע"ב] דדוקא בתוך חנותו של גוי אסור, אבל על פתח חנותו או לקנות ממנו להוליך לביתו מותר. כסבורין העם לומר התיר רבי את הפת ולא התיר רבי את הפת. פירוש, למדנו משום שהתירו העם. ואע"פ שטעו והתירו שלא ברשות בית דין, הניחום בית דין בהיתירם, ולא רצו לאוסרם. כדמפרש בירושלמי [ה"ח] עימעמו עליה והתירוה. ומאז נהגו היתר בדבר. וזהו "מכלל דאיכא למאן דשרי". שבודאי אין חכם שהתיר פת של גוים לכתחילה. אלא מאיליהם התירוה העם, אלא שבית דין לא רצו למונעם. גרסינן בירושלמי, ופת לא מתבשילי גוים היא, כך אנו אומרין, מקום שאין תבשילי ישראל מצוים יהו תבשילי גוים מותרין. אלא כינו מקום שאין פת ישראל מצויה, בדין היה שתהא פת גוים אסורה. ועימעמו עליה והתירוה משום חיי הנפש. פירוש, הלא הפת נאסרה משום בישולי גוים. וכי בתבשיל של גוים כך אנו אומרים שמקום שאין תבשילי ישראל מצויין שיהיו תבשילי גוים מותרים בתמיה. [אלא ודאי] כמו שבתבשילי גוים לא חילקו חכמים בין בעיר בין בשדה, כך לא חילקו גם בפת. ולמה הותרה הפת בשדה. ומהדר כני. כלומר כן הוא בודאי, שאפילו מקום שאין פת ישראל מצויה שתהיה פת גוים אסורה כשאר כל בישולי גוים. אלא שהעם התירוה מאיליהן, ובית דין עימעמו עליה והעלימו עיניהם והניחום בהיתירם, ולא רצו למונעם ולאוסרם מפני חיי הנפש. שבמקום שאין פת ישראל מצויה מה יעשה. לפיכך עימעמו עליהם והתירום. שהניחום בהיתר שהחזיקו, ולא אסרו להם חכמים.
רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר, לא כך היה מעשה, אלא אמרו, פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום שהיה דחוק לתלמידים. פירוש, שלא היתה נמצאת פת למכור בשוק. ואמר רבי אין כאן פלטר. כסבורין העם לומר פלטר גוי. והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. פירוש, ובזה טעו והתירוה אבל רבי לא התיר להם. א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר גוי, הני מילי היכא דליכא פלטר ישראל. אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא. פירוש, גם הם שהתירוה בכי האי גונא התירוה, היכא דלא שכיחא פת ישראל. שהוא מקום דחוק. א"ר יוחנן אפילו למאן דאמר התיר רבי את הפת, הני מילי בשדה, אבל בעיר לא. פירוש, אותם שטעו וסברו כי רבי התיר את הפת ונהגו בה היתר, דוקא בשדה, דלא שכיחא פת ישראל, אבל בעיר לא. ואע"פ שאין שם פלטר ישראל המוכר בשוק, שיחזר בעיר בבעלי בתים וימכרו לו. ולא התירו פת גוים בעיר.
אייבו מנכית ואכיל פת גוים אבי מיצרי דמתא אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תישתעו מיניה דאייבו דאכיל נהמא דארמאי. פירוש, היה מנשך פת גוים ואוכל בשדה הסמוכה למיצר העיר. ובעבור זה אסרו עליו. דדוקא בשדה הרחוקה מן העיר, שאין פת ישראל נמצאת שם התירוה, אבל בשדה הסמוכה לעיר לא, שיכנס לעיר ויקנה פת ישראל. וכך הלכה דדוקא בשדה שאין פת ישראל מצויה, אי נמי בעיר שכולה גוים, שם התירוה ועימעמו עליהם ולא רצו למונעם, אבל בעיר באיסורה עומדת, ולא התירוה. והכי אמרינן לקמן בפרק השוכר [ס"ה ע"ב], ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרא להו רבא למיטחניה ולמיפייה ולזבונה לגוים שלא בפני ישראל כי היכי דלא לייתו ישראל למיזבן מיניה. (פירוש) אלמא מוכיח מכאן שאע"פ שהתירו העם את הפת ובית דין הניחום בהיתירם ולא מנעום, דוקא בשדה דלא שכיחא פת ישראל ומשום חיי נפש. אבל בעיר לא. ומשום הכי התיר להם רבא שיעשו מהם לחם וימכרוה לגוים שלא בפני ישראל ששוב אין לחוש שמא יחזרו וימכרו אותה לישראל. שאין שום ישראל אוכל פת של גוים בעיר. ולגיעולי גוים לא חש אייבו לחמין שהוחמו ביורה של גוים, דנותן טעם לפגם מותר, כדבעינן למימר לקמן גבי כוספן לקמן בפירקין [ל"ח ע"ב].
<h2>דף לו.</h2>
דרש רבי שמלאי בנציבין, רבי יהודה נשיאה ובית דינו נמנו על השמן של גוים והיתירוהו, דקסבר נותן טעם לפגם מותר. פירוש, אע"פ שחולפין אותו בכלים המגועלין, נותן טעם לפגם הוא, וסתם כלי גוים אינן בני יומן. וכל דבר שעבר עליו הלילה נפגם טעמו, כדבעינן למימר לקמן גבי כוספן של גוים. וזה רבי יהודה נשיאה הוא בן [רבן] גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא הנקרא "רבי". וזה היה בימי האמוראים. ומקשה ורבי יהודה נשיאה היכי מצי מבטל דבר של שמונה עשר [דבר] והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי"ח דבר שאפילו אם יבוא אליהו ובית דינו אין שומעין לו. ואמר רב שמעיה מה טעם הואיל ופשט איסורן ברוב ישראל. דאמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן ישבו ובדקו על השמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל. וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בי"ר צדוק שהיו אומרין אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה. ואמר רב אדא בר אהבה מאי קראה במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו, וקא עבר עלה האי גברא, אתם קובעים, ואי לא לא. מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שימלאי שמעיה. אמר ליה רבי שמלאי לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן. אמר לו בימינו (התיר) [תתיר] את הפת. פירוש, כמו שהתרת השמן מפני שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו, מטעם זה תתיר גם הפת. שהרי אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה והתירוה מאיליהן. אמר לו אם כן קרו לן בי דינא שריא. ירושלמי [פ"ב ה"ח]. אמר ליה שמואל לרב אכול מישחא, ואי לא כתיבנא לך "זקן ממרא" ואטרח עלוי ואכלי.
<h2>דף לו:</h2>
כי אתא רב אחא בר אידי א"ר יצחק, גזרו על פיתן ושמנן משום יינן. ועל יינן משום בנותיהן. ועל בנותיהן משום דבר אחר. פירוש, ע"ז. וזה היה כשגזרו שמונה עשר דבר. אבל רבי יהודה [נשיאה] בא והתיר את השמן. וכך הלכה, דשמן של גוים מותר. ומקשה, בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם. דאורייתא שבעה גוים אתו אינהו גזור אפילו דשאר אומות. פירוש, ולית ליה לתלמודא מאי דאמר רבה בפרק הערל [יבמות ע"ו ע"א], בגיותן לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות. דהוה ליה לתרוצי דאורייתא בגירותן אתו אינהו גזור אפילו בגיותן. אלא סבירא ליה לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרו. ונתינים דוד גזר עליהם, כדאמרינן בפרק הערל [יבמות ע"ט ע"א]. וגם מאי דאמרינן "לרבות שאר המסירין" לית ליה לרבה. דאם כן כיון דמפרש קרא בגירותן אסור לקבל גרים מכל האומות ולהתחתן בהם. אלא הוא סבר דוקא בשבעה עממין כתיב, ולא בשאר אומות.
ולרשב"י דאמר כי יסיר, לרבות כל המסירין, מאי איכא למימר אלא דאורייתא אישות דומיא דחתנות, אתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. דרך זנות בית דינו של שם גזור דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. אלא דאורייתא גוי הבא על בת ישראל, דמימשכא בתריה, ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על הגויה. פירוש, לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה. ישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני היא, דתנן הבועל ארמאית קנאים פוגעין בו. דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעה. בצינעה נמי בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז. כי אתא רבין אמר משום נשגא"ז. פירוש, מלקין אותו בית דין חמש מלקיות, משום נדה, שפחה, גויה דלא תתחתן, ואשת איש, וזונה. פירוש, וכולהו קנסא דרבנן. אלא דאורייתא בביאה, ואתו אינהו גזור אפילו בייחוד. ייחוד בית דינו של דוד גזור. דאמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה. התם ייחוד דישראל, אתו אינהו וגזור אפילו ייחוד דגויה. ייחוד דאורייתא הוא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך. בן אם מסית ולא בן אב מסית, אלא בן מתייחד עם אמו ואינו מתייחד עם כל עריות שבתורה. מדאורייתא ייחוד דאשת איש אתי דוד גזר אפילו ייחוד דפנויה. פירוש, ולא תימא על הייחוד ועל הפנויה, אלא על הייחוד של פנויה [סנהדרין כ"א ע"ב].
<h2>דף לז:</h2>
ושלקות. מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף אוכל שלא נשתנה על ידי האור. מידי אור כתיב ביה. פירוש, ואם כן נאסור כל אוכל שנשתנה ואפילו בלא אור כגון חיטין ועשאן קמח, אלמה תנן שלקות דוקא. אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. פירוש, משום חתנות נאסרו, שלא יערבו לו תבשילי גוים וירגיל עצמו לאכול בביתו ויתן עינו בבתו.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים. מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא. פירוש, ללישנא קמא יש בהן משום בישולי גוים, שהרי אינן נאכלין חיים. וללישנא בתרא כיון שאינן חשובין, שאין המלכים מלפתין בהן את הפת, אין בהן משום בישולי גוים. ארדי הן כמהין. והילכתא כלישנא בתרא, דאמרינן בפרק רבי ישמעאל לקמן [נ"ט ע"א] ובפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א] רבי חייא בר אבא איקלע לבי גבלא, חזא תורמוסא דשלקי גוים ואכלי ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דרבי יוחנן. אמר ליה תאסור להן מפני שאינן בני תורה. הא בני תורה שרו והאמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. רבי יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה דאמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בישולי גוים. וכיון דרבי יוחנן סבירא ליה הכי, הילכתא כותיה. דקיימא לן רב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואפילו אי איתה כלישנא קמא, כל שכן דאיכא לישנא בתרא דקאי כרבי יוחנן.
אמר רב אמי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים. פירוש, אם צלאן גוי דמחמת מילחן הן נאכלין חיים. אמר רב יוסף ואם צלאן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא אסור. מאי טעמא קימחא עיקר. פירוש, מטגנין אותן עם הקמח ואינו נאכל כמות שהוא חי. אמר רבה בר בר חנה א"ר פדת א"ר יוחנן האי גוי דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אונֵיה. מאי טעמא לעבורי שֵיע0ר קא מיכוין. פירוש, אע"פ שהאוזן בדבר מועט היא נצלת, כיון שלא נתכוין לבשל כי אם להעביר שיער מותר. אמר רבינא הילכך האי גוי דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי. פשיטא מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין, קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין. פירוש, הטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור, והגוי הסיקו, ונתבשלה הדלעת, שפיר דמי, הואיל והגוי לא נתכוין לבשל. ומהו דתימא האי גוי לבשל האי סיכתא איכוין, והרי לשם בישול הסיקו. קמ"ל דאין בישול בכלים. אלא לשרורי מאניה איכוין, להקשות היתד. ואין דעתו לבשל, פירוש, ואע"ג דבפרק כלל גדול [שבת ע"ד ע"ב] חייבוהו משום מבשל. התם כדאמרינן אע"ג דלשרורי מאניה קא מיכוין, מירפא רפי והדר קמיט. ונמצא שעל ידי בישול זה נתחזק, והוה ליה כעין מבשל. אבל הכא כיון שעל עיקר כוונתו לשרורי מאניה קמיכוין אע"פ שעל ידי בישול מתחזק, אינו חשוב בישול כזה להיאסר משום חתנות. שלא אסרו אלא בישול הראוי לאכילה. ודוקא קבר בה ישראל קרא מעיקרא. דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי, כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת על ידי קבירתו. אבל קודם שהוסק התנור אין קבירתו מועלת כלום. הילכך אם הגוי נתכוין לבשל אסיר.
אמר רב יהודה אמר שמואל הניח ישראל בשר על גבי הגחלים ובא גוי והיפך בו מותר. היכי דמי אילימא דאי לא הפיך ביה נמי הוה בשיל פשיטא. ואלא דאי לא הפיך ביה לא הוה בשיל אמאי מותר, בישולי גוים נינהו. מהכא מוכח דאע"ג דהניח ישראל את הבשר על גבי הגחלים ובא גוי והיפך בו, אם לא היה נצלה כי אם על ידי היפוכו אסור. וכל שכן אם לא היו מספיקין העצים ובא גוי והוסיף עצים. וכן נמי ישראל ששפת קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא. לא צריכא דאי לא הפיך ביה הוה בשיל בתרתי שעי, והשתא קא בשיל בחדא שעתא. מהו דתימא קרובי בישולא מילתא הוי. קמ"ל דלאו מילתא הוי. ואין קרובי בישולא דגוי אוסר תבשילו של ישראל.
איני והאמר רב אסי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים. הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי גוים. פירוש, והיכי אמרת "ובא גוי והיפך בו מותר" ומשמע אע"פ שלא היה צלוי על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי. והא כמאכל בן דרוסאי בעינן. אבל לפחות מיכן יש בו משום בישולי גוים. ומתרץ התם כגון דאותביה בסילתא ושקליה גוי ואותביה בתנורא. פירוש, שם אותו ישראל סמוך לגחלים בשפוד של עץ. וסילתא כמו מפכינן סילתי [ביצה י"ט ע"א]. האי מאן דמסלת סלותי [שבת ע"ד ע"א], שמבקע עצים לחתיכות דקות. והגוי סילקו משם ואותביה בתנורא. התם ודאי אי לא הוה בשיל תחילה על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי אסיר. אבל היכא דלא סילקו ממקומו אלא הניחו על הגחלים, כיון שהיתה התחלתו על ידי ישראל שרי, ולא בעינן כמאכל בן דרוסאי. כדאמרינן לקמן שאם ישראל שופת הקדרה בלבד אע"פ שבישלה הגוי מותר. אבל היכא דסילקו ממקומו בטל ליה ממעשה ישראל. הילכך צריך כמאכל בן דרוסאי. תניא נמי הכי מניח ישראל בשר על גבי הגחלים ובא גוי ומהפך בה עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. שופתת אשה קדרה על גבי כירה, ובאה גויה ומגיסה בה עד שתצא מן המרחץ או עד שתבוא מן השוק ואינה חוששת. פירוש, ואע"פ שיש לחוש שמא תשליך דברים אסורים לתוך הקדרה או שמא תחליף, אפילו הכי לא חיישינן. משום דמירתת ואמרה השתא אתי וחזי לי.
<h2>דף לח:</h2>
איבעיא להו הניח גוי והיפך בו ישראל מהו אמר רב נחמן בר יצחק קל וחומר, גמרו ביד גוי מותר ביד ישראל לא כל שכן. איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בין שהניח גוי והיפך ישראל בין שהניח ישראל והיפך גוי מותר. ואינו אסור עד שתהא תחילתו וגמרו ביד גוי. פת א"ר אחי שלש מלאכות יש בה הילכך האי ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל אי נמי שגר ישראל ואפה גוי אי נמי שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתי חתויי שפיר דמי. פירוש, מפני שקירב אפייתה. ואע"ג דאמרן לעיל דקרובי בישולי דגוי לאו מילתא, הני מילי קרובי בישולי דגוי לא חשיב למיסר תבשילא דישראל. אבל קרובי בישולא דישראל חשיב למישרי תבשילא דגוי. דבבישולי גוים, כיון דמדרבנן נינהו, לקולא אזלינן בהו.
דג מליח חזקיה שריה ורבי יוחנן אסר. המורה פירש דג שמלחו גוי ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול. חזקיה שרי דלאו בישול הוא. ורבי יוחנן אסר. דזהו בישולו. וקשיא לי להאי פירושא, אטו רבי יוחנן לית ליה מתניתין דתנן וכבשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ. אבל אותן שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ שרו אע"פ שהן מלוחין על ידי גוים ונאכלין מחמת מילחן בלא בישול. ודוקא בישולי גוים על ידי האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים. ונראה לי לפרש דג מליח הנאכל מחמת מילחו חי וצלאו הגוי. שאם תאמר היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהן בישולי גוים. התם רוב העולם אוכלים אותן חיים מחמת מילחן ומשום הכי ליכא מאן דפליג בהו, אבל דג שהוא גדול נאכל הוא חי מחמת מילחו אבל רוב העולם מבשלין אותו. משום הכי פליג רבי יוחנן ואסר משום דאזיל בתר רובא דעלמא. וחזקיה סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותן, כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים, דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים. והילכתא כחזקיה, שהוא רבו של רבי יוחנן.
ביצה צלויה בר קפרא שרי ורבי יוחנן אוסר. פירוש, מפני שהאוכל שלה מכוסה, ואין הגוי נוגע בו, היה מתיר בר קפרא. כי אתא רב דימי אמר אחד דג מליח ואחת ביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר. רבי חייא פרוראה איקלע לבי ריש גלותא, אמרו ליה ביצה צלויה מאי אמר להו חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר ואין דבריו של אחד במקום שנים. אמר להו רב זביד לא תציתו ליה, הכי אמר אביי הילכתא כותיה דרבי יוחנן. ודוקא בביצה פסק אביי הלכה כמותו, אבל לא בדג מליח.
ת"ר הקפריסין והקפלוטות והחמין והקליות שלהן מותרין. ביצה צלויה אסורה. שמן, רבי יהודה נשיאה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו. הקפריסין, פירש המורה שבישלן הגוי, ומפני שנאכלין חיין הן מותרין. ואינו נראה לי שהקפריסין נאכלין חיים והילכך אם שלקן גוי אסורין הם. ואין לפרש אלא כגון שמלחן הגוי או כבשן. וכן הקפלוטות, שהן כרישין גדולים, והחמין והקליות, אע"פ שעל ידי האור עשאן, כיון שלא נשתנו מברייתן הן מותרין.
ת"ר הכוספן של גוים שהוחמו חמין, ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר. ואיזוהי יורה קטנה כל שאין ראש ציפור יכול ליכנס לתוכה. פירוש, כוספן הוא פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמין ואוכלין אותן. ואם פי היורה צר, שאין ראש ציפור יכול ליכנס לתוכה מותר. שבודאי לא נתבשל שם דבר איסור ואין לחוש לגיעולי גוים. אבל אם היתה יורה גדולה אסור משום גיעולי גוים. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר. לא קשיא, הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר והא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. פירש המורה נותן טעם לפגם פלוגתא היא בפרק בתרא [ס"ז ע"ב]. וכל גיעולי גוים נותן טעם לפגם הן, שהרי נתבשל שם האיסור אתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה, חוץ מקדירה בת יומה דהיא נותנת טעם לשבח ואסיר. וכך כתב גם רבינו תם בספר הישר [סימן תשי"ח] כולהו אמוראי סבירא להו דנותן טעם לפגם מותר דאמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמיה דרב [ס"ח ע"ב]. ועוד כמה הלכות בפרק אין מעמידין בשמועת השלקות. ולא הוצרכנו לכך. אלא אפילו כל קדרות שבעולם לא מחזיקינן להו בקדרה בת יומה וכן כלי המיחם. וכן מוכח בכמה מקומות בתלמוד. דת"ר הכוספן של גוים שהוחמו חמין, ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר. והתניא אחת יורה קטנה ואחת יורה גדולה מותר. לא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר, הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. הרי כל סתם קדרות חשבינן להו נותן טעם לפגם. ותו גבי דבש [ל"ט ע"ב] ושמן [ל"ו ע"א] פריך אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר. ועוד אמרינן גבי קורט של חילתית מאי טעמא משום דמפסקי ליה בסכינא ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר כול'. הרי סתמא דתלמודא חשיב ליה לסכין של גוים נותן טעם לפגם, ומה טעם אלא משום דסתם כליהם עד שלא נודע לו אינן בני יומן. ועוד אמרינן בשילהי ע"ז [ע"ה ע"ב] ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הגוים כול' עד וכולן שנשתמשו בהן עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבין, תני חדא אסורין ותני חדא מותרין. ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור והא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר. הרי ש"מ דסתם כליהם נותני טעם לפגם הם. ואע"ג דפסקינן הילכתא דנותן טעם לפגם מותר, דוקא בדיעבד שלא לאסור התבשיל שנתבשל בהן. אבל להשתמש בהן לכתחילה לא, עד שלא יגעיל. שהרי [תני] במתניתין הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכן להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. וגם ברישא דברייתא דתניא הכי, ליכא מאן דפליג, והיכא פליגי, בסיפא דתני וכולן שנשתמשו בהן עד שלא הגעיל ועד שלא הלבין, דהוי דיעבד. אבל לכתחילה להשתמש בהן בלי גיעול, אפילו למ"ד נותן טעם לפגם מותר, אסור, או משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, או גזירה משום נותן טעם לשבח.
אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי שרי. אמר רב ספרא למאי ניחוש ליה אי משום איערובי, מיסרא סרי. אי משום בישולי גוים, נאכל כמות שהוא חי הוא. אי משום גיעולי גוים, נותן טעם לפגם הוא ומותר. בעו מיניה מרב אסי הני אהיני שליקי דארמאי מאי חליי לא איבעי לך דודאי שרו. פירוש, תמרים מבושלים. ואם בישל הגוי תמרים מתוקים מותרים ואין בהם משום בישולי גוים, שהרי נאכלין חיים. ומשום גיעולי גוים אין בהם, דנותן טעם לפגם הן. מרירי לא תיבעי לך דודאי אסירי, שאינן נאכלין כמות שהן חיין, ואסורים משום בישולי גוים. כי תיבעי לך מיצעי, שהן נאכלין חיין על ידי הדחק. אמר להו מאי איעביד לכו דרבי אסר ומנו לוי. פירוש, לוי היה רבו של רב [אסי]. שתיתא רב שרי, אבוה דשמואל ולוי אסרי. פירוש, תבשיל רך שעושין מקמח של קליות עדשים או חטים. טלפחי בחלא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בטלפחי במיא, מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן. איכא דאמרי בטלפחי בין בחלא בין במיא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בדחיטי ושערי, מר סבר גזרינן הא אטו הא, ומר סבר לא גזרינן. פירוש, בקמח העדשים היו רגילין לערב שם חומץ מפני שהוא מתוק הרבה. לכך גזרינן במיא אטו חלא. אבל בדחיטי ושערי אין מערבין שם חומץ ולא גזרינן בהו אטו דטלפחי. מפקי צני צני לשוקי דנהרדעא ולית דחש לדאבוה דשמואל ולוי. מיכאן יש להוכיח שחרדל טחון של גוים במים מותר ולא גזרינן משום שפעמים טוחנין אותו בחומץ.
וכבשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ. אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן, אבל בידוע אסור אפילו בהנאה. ומאי שנא ממורייס, לרבנן דשרו בהנאה. התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא. ורבי יוחנן אמר אפילו בידוע נמי מותר בהנאה. ומאי שנא ממורייס לרבי מאיר דאסר בהנאה. התם ידיע ממשו הכא לא ידיע ממשו. וקיימא לן הלכה כחזקיה שהוא רבו של רבי יוחנן. הילכך כל תערובת יין וחומץ של גוים שהוא למתוקי טעמא אסור אפילו בהנאה.
<h2>דף לט.</h2>
וטרית טרופה וציר שאין בה דגה נפרש במתניתין דלקמן. והחילק. מאי חילק אמר רב חנן בר רבא אמר רב סולתנית. ומפני מה אסרוה מפני שעירבונין עולין עמה. פירוש, מין דגים טהורים שאין להם קשקשת עכשיו ועתיד לגדלן לאחר זמן, כדת"ר דגים שאין להן עכשיו קשקשין ועתידין לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והאפיין מותר. ומפני שדגים קטנים טמאים עולין עמה ואינן ניכרין אסרו אותה. מכריז רבי אבהו בקיסרין קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם, חזקתן אינן באין אלא מפילוסא ומאספמיא. פירוש, מיעי דגים שמנים והבצים שלהם ניקנין מכל אדם שם. שחזקה יש להם שאינן באין שם אלא מפילוסא ומאספמיא שאין דגים טמאים מצויין שם. דטינא דידהו לא מרבי דג טמא. כי הא דאמר אביי האי צחנתא דבב נהרא לא מרבי דג טמא, מאי טעמא דטינא דההוא נהרא לא מרבי דג טמא. והם הכי [נמי] טינא דפילוסא ואספמיא. פירוש, צחנתא היא כעין סולתנית. ויש לחוש לתערובת דגים טמאים קטנים. ודוקא בקיסרי התיר רבי אבהו, שחזקה שלא היו באין שם אלא מפילוסא ומאספמיא. אבל בשאר המקומות נאמר לקמן שאין ניקחין אלא מן המומחה. שיש לחוש לדגים טמאים.
אמר אביי חמרא דימא שרי. אמר רב אשי תורא דימא אסיר, וסימניך הטהור טמא והטמא טהור. אמר רב אשי שפרנונא שרי קדשנונא אסיר, וסימניך קדש לי"י. איכא דאמרי קברנונא אסיר, וסימניך קבר גוים. רבי עקיבא איקלע לגנזק, אייתא לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לחיפושא. פירוש, דג טמא. חפייה בדיקולא, חזא ביה קילפי ושרייה. פירוש, הוה עדיין חי וכיסהו בסל ופירכס לתוכו, ונשרו קשקשיו שם. רבי אמי איקלע לתרמודא, אייתו לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לצלוחא, נקטיה להדי יומא, חזא ביה צימחי ושרייה. פירוש, קשקשים. וקורט של חילתית. פירוש, איסקורדו לורו. והגרעינין שלהן אסורין והעלין מותרים. מאי טעמא משום דמפסקי להו בסכינא. ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא מחליא לה לשמנונית והוה ליה נותן טעם לשבח ואסיר. פירוש, חוזק החילתית ממתקן שמנונית שעל הסכין ומשויא לה לשבח.
אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד. פירוש, חתיכת דג שאין בה סימן ובשר ויין ותכלת אין מניחין אותן ביד גוים אלא בחותם בתוך חותם. חמפ"ג מותרין בחותם אחד. פירוש, חילתית מורייס פת גבינה. ש"מ דפת של גוים אסורה. שלא הותרה כי אם בשדה במקום שאין פת ישראל מצויה. והמורה פירש טעם חבי"ת מפני שדמיהם יקרים. וראיתי שנתנו טעם אחר, שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף. אבל חמפ"ג אינו אלא על ידי תערובת. וקשיא לי לתרוייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל [כ"ט ע"ב] שהחומץ והמבושל, כיון דלא מנסכי להו לא בעו חותם בתוך חותם. ולמורה קשיא ממבושל, שהרי דמיו יקרים יותר מן היין. ולמאן דאמר מפני שהאיסור עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל. ונראה לי דרב אשי לית ליה דרב. דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחרינא לא. ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו. ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד.
<h2>דף לט:</h2>
ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה. פירוש, יין, מורייס, חתיכת דג שאין בה סימן, מלח סלקונדרית, חילתית, וגבינה והחנונים שבסוריא הם חשודים לקנות מן הגוים ומוכרין לישראל, ולא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול. הילכך אין לוקחין מהן אלא אם כן הוא מומחה וכשר לרבים. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר. ופירוש, דבעל הבית לא שקיל מגוים ואכיל. מסייע ליה לריב"ל דאריב"ל אם שיגר לו בעל הבית מותר. מ"ט בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ואינו קונה מן הגוים אלא מישראל. וכי משדר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה. ומלח סלקונדרית. מאי מלח סלקונדרית. אמר רב יהודה אמר שמואל מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה. פירוש, מלח עשויה היא עם קירבי דגים. ועושין ממנה חתיכות, ומוכרין אותה, וכל נחתומי רומי רגילין לאכול אותה. ויש גורסין "סלוקי רומי", לשון שלקות, שכל שלקות שלהן אוכלין במלח זה. ת"ר מלח סלקונדרית שחורה אסורה לבנה מותרת רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל זו וזו אסורה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לדברי האומר שחורה אסורה קירבי דגים שחורים טמאים מתערבין בה. לדברי האומר לבנה אסורה קירבי דגים לבנים מתערבין בה. לדברי האומר אחת זו ואחת זו אסורה, זה וזה מתערבין בה. הרי אלו אסורין למעוטי מאי לחזקיה למעוטי בידוע, לרבי יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית איניקי. וסתמא כרבי מאיר.
ואלו מותרין באכילה, חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש והדבדבניות אע"פ שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה, וכבשין שאין דרכן לתת בהן יין, וחומץ, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה, ועלה של חילתית, וזיתי גלוסקאות מגולגלין. רבי יוסי אומר השלוחין אסורין. חגבין מן הסלילה אסורין ומן ההפתק מותרין. וכן בתרומה.
מתניתין. ואלו מותרים באכילה, חלב שחלבו גוי וישראל רואהו כול'. תנינא להא דת"ר, יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש. היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי, לעולם דאיכא דבר טמא. וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה. מהו דתימא כיון דכי יתיב לא חזי ליה ניחוש דילמא מייתי ומערב ביה, קמ"ל דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מערב. פירוש, מדלא קתני וישראל עומד על גביו אלא וישראל רואהו ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב. אלא אע"פ שאינו רואה היאך הוא חולב, לבד שעומד בצד אחד ורואה את הגוי מותר. ולא חיישינן שמא היה לו דבר טמא ומערב בו. והיינו דאמרינן תנינא להא דת"ר, דלא בעינן שיעמוד על גביו. ומיהו בברייתא מוסיף יותר, שאע"פ שאינו עומד אלא יושב, כיון דכי קאי חזי ליה, שפיר דמי.
והדבדבניות. פירוש, אשכולות של ענבים מרוסקות שהיין זב מהן קורא אותן דבדבניות. ואתא למימר שאינן חשובין אותן הטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי. ואין בהן משום הכשר משקה, דלא ניחא ליה בההוא יין דנפיק מינייהו. ורמינהו, הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר. והודה לו הלל לשמאי. התם לגת בעי ליה למשקה. והכא דלאכילה לא בעי לה למשקה. וטרית שאינה טרופה. ת"ר איזוהי טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר. פירוש, טרית היא דג גדול שחותכין אותו חתיכות חתיכות קטנות, ומולחין אותן, וממלאין מהן חביות. וכך פירש בערוך [ערך טרית] טונינא בלעז. וכל זמן שהראש והשדרה ניכרין שהן דגים טהורים, כל החתיכות שבחבית מותרות. ולא חיישינן שמא חתיכת דג טמא עירבו שם. אבל אם אין הראש והשדרה ניכרין, היא אסורה. דחיישינן לתערובת דג טמא. וכשהראש והשדרה אין ניכרין אז קורא אותה טרית שאינה טרופה. וכשאין ניכרין, שגם הם נחתכו חתיכות קטנות, אז קורא אותה טרית טרופה, כלומר חתוכה לחתיכות קטנות שאין שום סימן טהרה ניכר שם.
וציר שיש בה דגה. פירוש, ציר הוא מזיעת הדגים. ואם יש בו דגה הוא סימן טהרה שזה הציר מדגים טהורים הוא ואין בו תערובת דגים טמאים. ת"ר איזוהי ציר שיש בה דגה, כל שכילכית אחת או שתי כילכיות שוטטות בו. פירוש, דרך כילכית לגדל מאיליה בציר של דגים טהורין. ואם יש שם ציר של דגים טמאים מעורב שם לא תיגדל. השתא חדא אמרת שרי שתים מיבעיא. לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות. פירוש, פתוחה לא סגי [לה] בחדא, משום דאיכא למימר מעלמא נפל. אבל סתומה בחדא סגי.
<h2>דף מ.</h2>
איתמר רב הונא אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר. דתרוייהו בעינן שיהו ניכרין. ואז הן מותרות כל החתיכות. ואמרינן סתמא דמילתא מדג זה נחתכו, ולא מסתפקינן [להו] בחתיכת דג טמא. אבל באחד לא סמכינן להתיר כל החתיכות. ודוקא קתני ראש ושדרה. ורב נחמן אמר או ראש או שדרה. דהכי קתני או ראש או שדרה. דהאי וי"ו במקום "או" קאי. מתיב רב עוקבא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. פירוש, אלמא סימן טהרה בקשקשת תליא. והיכי תני הכא ראש ושדרה. אמר אביי כי תניא ההיא בפרה ופלמידא, דדמו רישייהו לטמאים. פירוש, כל דגים טהורים ניכרים בינם לבין הטמאים בראש ושדרה. שאין ראשי דגים טמאים דומים לראשי דגים טהורים. וגם בשדרתן ניכרין כדאמרינן דדג טמא אין לו חוט השדרה. אבל אלו מיני דגים ששמן "פרה ופלמידא", שהן טהורין, וראשן דומה לראש דגים טמאים, בהנהו ודאי לא מצינן למיקם אלא אסימן דקשקשת. ומשום הכי נקט קשקשת, שהוא סימן מובהק לכל הדגים.
אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן, אבל לגופן דברי הכל עד שיהא ראש ושדרה ניכר. פירוש, אנה התיר רב נחמן בראש או בשדרה דוקא לטבל בצירן. אבל להתיר ולאכול גוף החתיכות, גם רב נחמן מודה דבעינן ראש ושדרה. ואע"פ שכך הוא אסור מן התורה הציר כמו בשר הדג מכל מקום אפילו אם איתה דיש שם חתיכת דג טמא, נתערב צירה בציר הטהורין, ואינן עומד בעינו. אבל החתיכה עומדת בעינה משום הכי מחמרינן בגופן טפי מצירן. א"ר זירא מריש הוה מטבילנא בצירן. פירוש, דהוה סבר דלא נחלקו אלא בגופו אבל הציר בטל ברוב. כיון דשמעתה להא דמר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן, לא מטבילנא. פירוש, עד שיהו ראש ושדרה ניכרין כרב הונא. ש"מ דהילכתא כרב הונא ולא כרב נחמן.
אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד. פירוש, שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות ומצאנו בה ראש ושדרה של דג אחד טהור ושל אחרים אינו ניכר לא אמרינן מדהאי הוי טהור כולן נמי טהורין הן. אלא צריך שיהו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן. וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמילתא מאלה הדגים נחתכו. ולא חיישינן שמא מדגים טמאים נחתכו. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד ממאה שבה מותר. ומעשה בגוי אחד שהביא גרב מלא חתיכות בציפורי ונמצא סימן באחת מהן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פירוש, אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה בין במקצתה, ואפילו אם יש מאה חתיכות בחבית ונמצא סימן באחת מהן כולן מותרות, דתלינן ואמרינן כמו שזו טהורה כך כולן טהורות. ולא מספקינן שמא מתערובת דגים טמאים יש שם. וקשיא לרב פפא דבעי ראש ושדרה של כל אחד ואחד.
תרגמה רב פפא בשחתיכות שוות. פירוש, כשמחברין אותן יחד מתחברות ונראות וניכרות שהן כולן מדג אחד ולא היו שם חתיכות מהרבה דגים. אבל אם היו שם הרבה דגים צריך ראש ושדרה של כל אחד ואחד. הילכך החביות הבאות מלאות מטונינא, כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה, כולן מותרות. ולא חיישינן לדג טמא. ואע"פ שיש חביות שאין שם ראש יש להתיר משום טעם החזקה. שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא. כדאמרן לעיל [ל"ט ע"א], מכריז רבי אבהו קרבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם, חזקתן אינן באין אלא מפיליסיא ומאספמיא. וכל זו השיטה מוכחת שטרית היא דג גדול. אבל המורה פירש במתניתין דלעיל [ל"ה ע"ב], טרית מין דגים קטנים מלוחים. טרופה, שנטרפו ונשתברו הדגים ואינן ניכרין. הילכך חיישינן לטמאים. ואינו נראה לי. ואע"ג דגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ט], היא חילק היא טרית טרופה. לא שחילק היא טרית ממש. אלא הכי קאמר, שטעם אחד יש לשניהם, שהחילק נאסרה מפני שדגים טמאים מתערבים בה, וגם טרית נמי מטעם זה נאסרה שאנו חוששין שמא חתיכות של דגים טמאים מעורבים בה.
ההיא ארבא דצחנתא דאתאי לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא חזא ביה קילפי ושרא [ליה]. אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי האי גוונא באתרא דשכיחי קילפי. המורה פירש לעיל בצחנתא דבב נהרא, שהיא סולתנית. וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי, אי איכא למיחש לדגים טמאים שעולין עמה, מה מועילים הקילפי, שמא יש ביניהן דלית להו קילפי. ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי, אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת. ואם תאמר שהיו הטהורין ניכרין על ידי הקשקשין, אם כן מאי טעמא דמאן דאסר, יאכל כל מי שיש לו קשקשין. ואם היה מין שהיה משיר את הקשקשין יהיו כולן אסורין, כמו החילק. ובנדרים בפרק הנודר מן המבושל [נ"א ע"ב] תנן קונם דגים שאני טועם, אסור בהן בין בגדולים בין בקטנים, ומותר בטרית טרופה ובציר. הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס. וראיתי למפרש אחד שם, שפירש שצחנה היא, או בשר מחותך, או עופות, או דגים. ישים אותם עם מלח וחומץ, ויטרפם בכל עת. ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה. וכך נראה לי לפרש כאן צחנתא. שאינן הדגים שלימים שיהו ניכרין על ידי קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים. וצחנתא דבב נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההוא טינא דג טמא. וזאת שבאה לסיכרא והתיר רב הונא משום קילפי דחזא בארבא ומוכיח שאלו הקילפי מאלה הדגים הם. ודמי לגרב מלא חתיכות, שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התירו כל הגרב. ורבא אסר משום דבההוא אתרא שכיחי קילפי תמיד בספינה הנושרין מדגים טהורים, ושמא אלה הקילפי אינן מדגי צחנתא זו אלא מדגים אחרים. וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן. ואנו חוששין לתערובת דגים קטנים טמאים, כיון שאין להן קשקשין. אבל כל דגים קטנים שיש להם קשקשים אין אדם יכול לאוסרן, מפני שהוא בודק על ידי קשקשים. וצחנתא אין לה בדיקה. שהדגים הם נימוחים.
אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן ניקנין אלא מן המומחין. פירוש, מישראל מומחה הבקי בהן ומכירן שאינן מדגים טמאים. ומאי דאכריז רבי אבהו בקיסרי, קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם, דוקא בקיסרי, מפני שחזקתן אינן באין אלא מפילוסא ומאספמיא שאין דגים טמאים מצויין שם. אבל בשאר מקומות, שדגים טמאים מצויין שם, אינן ניקחין אלא מן המומחה, הבקי להכיר אותם.
<h2>דף מ:</h2>
אין שם מומחה מאי, רב הונא אמר עד שיאמר המוכר "אני מלחתים". פירוש, וקים לי דמדגים טהורים היו. רב נחמן אמר אלו דגים ואלו קרביהן. פירוש, שיראה הדגים שהוציאם משם. דחיישינן דילמא טועה בהן כשאומר "אני מלחתים ומדגים טהורים היו" ואינו מכירם. אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ואי קשיא, ומאי שנא מביצים דאמרינן באלו טריפות [חולין ס"ג ע"ב] עד שיאמר של עוף פלוני וטהור הוא. והכא נמי הכי. ואמאי מצרכינן ליה שיראה הדגים שהוציאם מהם. תשובה: התם בביצים מינכרי וידיעי ביצי כל עוף ועוף. והילכך כשאומר של עוף פלוני הוא לא משקר דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ואע"פ שהוא גוי סמכינן עילויה. אבל קרבי דגים ועוברן לא מינכרי. שכולן הן שווין. הילכך אי מחזי לן הדגים שהוציאן מהן אין, ואי לא לא. דשמא הוא סבור שהוא מדג פלוני ואינו אלא מדג טמא. ואע"פ שהוא ישראל לא מהימנינן ליה.
ועלה של חלתית. פירוש, דלא מפסקי ליה בסכינא. וזיתי גלוסקא מגולגלין. פירוש, זיתים לחין ששהו במעטן ימים רבים ונתרככו. לשון ביצה מגולגלת. ונעשו עיסה כמו גלוסקא. פשיטא לא צריכא דרפו טובא. מהו דתימא חמרא רמו בהו קמ"ל הני מחמת מישחא דנפיש בהו. רבי יוסי אומר השלחין אסורין. היכי דמי שלחין, א"ר יוסי בר' חנינא כל שאוחזה וגרעינתה נשמטת. פירוש, מרוב רכותן הן נפשטין מגרעיניהן כשאוחזין אותם. חגבים מן הסלילה והיה חושש שמא זילף יין עליהם ובעבור זה אסורין. ומן ההפתק מותרין. פירוש, חגבים מלוחים שמוכר הגוי בסל לפני חנותו, אסורין מפני שמזלף עליהן יין נסך. אבל מה שמוכר מן האוצר מותרין, מפני שאינו מזלף עליהן יין אלא כשמוכרן לפני חנותו. ת"ר החגבים והקפריסין והקפלוטות הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרין. והנמכרים בסלילה לפני חנווני אסורים מפני שמזלף עליהן יין נסך. וכן יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותר. והנמכר באטליזה, פירוש, שוק לפני חנוני אסור מפני שמערב בו את היין. גם הנה פירש המורה שהן מבושלין, ומפני שנאכלין חיים הם מותרין. ואינו נראה לי שהקפריסין יאכלו חיין. והילכך אם בישלן הגוי אסורין הן. ורבינו יצחק פירש, כבושין הן ולא מבושלין. וזה נראה לי עיקר. וכן בתרומה. מאי וכן לתרומה, אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, לפניו הוא דאסור, אבל הבא מן האוצר ומן הספינה ומן ההפתק אירתותי מירתת סבר שמעי בי רבנן ומפסדו לי מיניה. פירוש, מפני שתרומה נמכרת בזול מוכר אותה לישראל בחזקת חולין. ותנן בבכורות [כ"ט ע"ב], כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין מהן. ודוקא ממה שלפניו אסור לקנות ממנו, אבל מן האוצר מותר, שהוא ירא לשקר דילמא שמעי ביה רבנן ויפקירו כל האוצר.
א) כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או ציפור או כדור רשב"ג אומר כל שיש בידו כל דבר. ב) המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד ותבנית רגל הרי אלו אסורין שכיוצא בהן נעבד. ג) המוצא שברי כלים ועליהן צורת החמה וצורת הלבנה וצורת הדרכון, יוליכם לים המלח. רשב"ג אומר על המכובדין אסורין ועל המבוזין מותרין. רבי יוסי אומר שוחק וזורה לים או מטיל לים. אמרו לו אף הוא נעשה זבל, ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ד) שאל פנקלוס בן פלוספוס את ר"ג בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, כתיב בתורתכם לא ידבק בידך מאומה מן החרם, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר לו אין משיבין במרחץ. וכשיצא אמר לו "לא באתי בגבולה היא באת בגבולי". אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרדיטי, אלא נעשת אפרודיטי נוי למרחץ. דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה אתה נכנס לבית ע"ז שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת כל הביב וכל העם משתינים בפניה. לא נאמר אלא "אלהיהם", את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר. ה) הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מותרין, ומה שעליהן אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. רבי יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם. מפני מה אשרה אסורה, מפני שיש בה תפושת [יד] אדם וכל שיש בה תפושת יד אדם אסורה. אר"ע אני אהיה אובין לפניך כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה ועץ רענן דע שיש שם ע"ז. ו) מי שהיה כותלו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה. היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו וגו'. רע"א כנדה שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו, מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא. ז) שלשה בתים הם. בית שבנה מתחילה לשם ע"ז הרי זה אסור. סיידו וכיידו לשם ע"ז וחידש, נוטל מה שחידש. הכניס בתוכו ע"ז והוציאה, ה"ז מותר. שלש אבנים הן, אבן שחצבה מתחילה לבימוס, הרי זו אסורה. סיידה וכיידה לשם ע"ז וחידש, נוטל מה שחידש. העמיד עליה ע"ז וסילקה ה"ז מותרת. שלש אשרות הן, אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז ה"ז אסור. גידעו ופיסלו לשם ע"ז והחליף, נוטל מה שהחליף. העמיד תחתיו ע"ז ובטלה ה"ז מותר. ח) איזוהי אשרה, כל שתחתיה ע"ז. רבי ישמעאל אומר כל שעובדין אותה. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל. ואמר להן רבי ישמעאל בדקו את הגל הזה. ובדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להן את האילן. ט)0לא ישב בצילה. ואם ישב טהור. ולא יעבור תחתיה. ואם עבר טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור. וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני הנבייה נושרת והווה להן זבל. י) נטל ממנה עצים אסורין. הסיק בה את התנור, אם חדש יותץ, ואם ישן יוצן. אפה בו את הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות, כולן אסורין בהנאה. רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לע"ז. נטל ממנה כרכר, אסור בהנאה. ארג בו את הבגד אסור בהנאה. נתערב באחרים כולן אסורין בהנאה. רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לע"ז. יא)0כיצד מבטלה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. שיפה לצורכה אסורה, ושלא לצורכה מותרת.
[גמרא] כל הצלמים כול', פירוש, כל הצלמים אע"פ שאינן עושין להן תקרובת הן אסורין מפני שפעם אחת בשנה הן עובדין אותן. וכיון שנעבדו שעה אחת הן אסורין עולמית עד שיבטלו אותן. ורבנן סברי אינן אסורין אלא אותן שיש להן אלו הסימנין, שיש בידו מקל או ציפור או כדור. אבל רבי מאיר סבר אע"פ שאין בהן אלו הסימנין הן אסורין מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה. ומקשה אי דנעבדין פעם אחת בשנה מאי טעמייהו דרבנן. אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן, במקומו של רבי מאיר היו עובדין אותן פעם אחת בשנה, ורבי מאיר חייש למיעוטא, וגזר שאר מקומות אטו אותו מקום. ורבנן לא חיישי למיעוטא. לא גזור שאר מקומות אטו אותו מקום. רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו. פירוש, צלם עושין דמות המלך ומעמידין אותו בדרכים ובעיירות כדי שיראו צורתו ויזכרוהו ותהא אימתו בלבם. ובאותם הצלמים פליגי. דרבי מאיר סבר מחמת חשיבותיה פלחי ליה, ורבנן סברי לא פלחי ליה. אבל בשאר צלמים לא אסר רבי מאיר מסתמא. רבה בר בר חנה אמר בעומדין על פתח מדינה. פירוש, דבכל צלמים פליגי, ואסר להו רבי מאיר מסתמא. וכגון שעומדין על פתח מדינה. דר"מ סבר מדאוקמינהו התם, למיפלחינהו אוקמינהו. ורבנן סברי לנוי בעלמא אוקמינהו.
<h2>דף מא.</h2>
ואמר רבא מחלוקת בשל כרכים, אבל בשל כפרים דברי הכל אסורין. פירוש, דוקא על פתח מדינה דכרכים שרו רבנן ואמרי דלנוי אוקמינהו התם. אבל הכפרים אין דרכן לעשות להן נוי. ולא אוקמינהו התם אלא למיפלחינהו. וחכמים אומרים אינו אסור כול'. מקל שרודה את עצמו תחת כל העולם כולו במקל. צפור שתופש עצמו תחת כל העולם כציפור. כדור, שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. פירוש, כל אלו הן כינויין של גנאי לע"ז. ירושלמי [פ"ג ה"א]. כדור, שהעולם עשוי ככדור. אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסליק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה כדורא בידיה. וליצוריניה קערה בידיה, אינו שליט בים וביבשה. אבל הקב"ה שליט בים וביבשה ומציל מן הים ומציל מן היבשה. רשב"ג אומר כל שיש בידו כל דבר כול'. תנא אפילו צרור אפילו קיסם. פירוש, שהוא חשוב תחת כל העולם כצרור וקיסם.
מתניתין. המוצא שברי צלמים וכול'. אמר שמואל ואפי' שברי ע"ז. פירוש, לא תימא דוקא שברי צלמים שהם סתם ואימור נעבדו ואימור לא נעבדו, אלא אפילו ע"ז דודאי נעבדה הן מותרין. דקסבר שמואל אין הגוים עובדין לשברים. הילכך אפילו שברי ע"ז הן מותרין. ומקשה והא אנן שברי צלמים תנן. פירוש, דמשמע דוקא שברי צלמים אבל שברי ע"ז אסורין. ומהדר, הוא הדין דאפילו שברי ע"ז. והא דקתני שברי צלמים, משום דקא בעי למיתני סיפא מצא תבנית יד ותבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. פירוש, משום הכי לא תני שברי ע"ז. דלא תימא דוקא יד ורגל דע"ז אסירי, אבל דשאר צלמים שרו, קמ"ל דוקא שברי צלמים מותרים אבל תבנית יד ותבנית רגל דידהו אסורין. ומקשה, ואמאי והא שברים נינהו. והשתא שברים דע"ז שרו, דלא פלחי להו. כל שכן דשאר צלמים. תרגמה שמואל בעומדין על בסיסן. פירוש, על כנם. שהכין להם והושיבן שם. וגלי אדעתיה דלמיפלחינהו אוקמינהו.
<h2>דף מא:</h2>
איתמר ע"ז שנשתברה מאיליה רבי יוחנן אמר אסורה דהא לא ביטלה הגוי וריש לקיש אמר מותרת מסתמא בטולי מבטל לה מימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, הא שברי ע"ז אסורין. לא תימא הא שברי ע"ז אסורין, אלא אימא צלמים עצמם אסורים. וסתמא כרבי מאיר. ומקשה, ולרבי יוחנן מדרבי מאיר נשמע לרבנן, לאו מי אמר רבי מאיר כל הצלמים אסורין ושברי צלמים מותרין, ע"ז לרבנן נמי היא אסורה שבריה מותרין. הכי השתא, התם אימור עבדום אימור לא עבדום, ואם תמצי לומר עבדום השתא כשנשתברה אימור ביטלום. אבל ע"ז דודאי עבוד מי יימר דביטלום הוי ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
<h2>דף מב.</h2>
איתיביה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי. ואמאי תיהוי כע"ז שנשתברה מאיליה. פירוש, הגוי מבטל ע"ז שלו, שעובדה הוא. ושל חבירו אע"פ שאינו עובדה הוא. כגון זה עובד לפעור וזה עובד למרקוליס. אבל ישראל אין לו כח לבטל ע"ז של גוי. ואע"פ ששיברה שבריה הן אסורין בהנאה. ואם איתא דאין הגוים עובדים לשברים, לא יהא אלא ע"ז שנשתברה מאיליה. ומתרץ רבא דילמא מגבה לה והדר מבטל לה, והוי ע"ז ביד ישראל וכל ע"ז ביד ישראל אינה בטילה לעולם. פירוש, כדילפינן טעמא לקמן [נ"ב ע"א] מושם בסתר, דכל ע"ז דישראל בעי גניזה. איתיביה גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן את הדרכים דסטרטיות מותרין. ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסטרטיות אסורין. ואמאי תיהוי כע"ז שנשתברה מאיליה. הכא נמי כדרבא. פירוש, דמרקוליס לאו בר אגבוהי הוא. שהגל גדול ואינו נתפש הכל ביחד. שהאבנים מפורדות זו מזו. אפילו הכי משום גזירה דרבא אסרו. ששום ע"ז לא יוכל ישראל לבטל ואע"ג דלא מצי מגבה לה, משום גזירה דההיא דמצי מגבה לה. וקיימא לן ריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ואע"ג דקאי שמואל כריש לקיש, הא קיימא לן דרב ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף מב:</h2>
מתניתין. המוצא כלים ועליהן צורת החמה כול'. פירוש, דרכון הוא דמות נחש גדול. למימרא דלהני הוא דפלחי לאחריני לא ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שילשול קטן הרי אלו זבחי מתים. אמר אביי מיפלח לכל מאי דמשכחי פלחי. פירוש, ומספיקא לא גזור רבנן עלייהו דאם כן אין לך דבר המותר. למיצר ולמיפלח הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו, מידי אחריני לא. ולא שייכא הא מתניתא בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דלעיל בכל הצלמים [מ' ע"ב]. דהתם הם צלמים העומדים בפני עצמן. אבל אלה הצורות על הכלים. ואתיא אליבא דכולי עלמא.
תניא כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה, וכל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. וכל הצורות מותרות חוץ מצורת דרקון. ואביי מפרש לה הכי, כל המזלות מותרים במוצא אותן מצויירין על הכלים חוץ ממזל חמה ולבנה כדתנן. וכל הצורות מותרות במוצא, חוץ מצורת דרכון כדתנן. וצורות קורא לדגים ולעופות ולכל שקצים ורמשים. וכל הפרצופות מותרים במוצא. חוץ מפרצוף אדם, מפרש בעושה. שכל הפרצופות, דהיינו חיה ובהמה, אדם רשאי לעשות ולצייר חוץ מפרצוף אדם, דכתיב לא תעשון אתי קרי ביה לא תעשון אותי. ורבא אמר כולה במוצא ורבי יהודה היא דתניא רבי יהודה מוסיף מניקה וסר אפיס. מניקה, על שם חוה, שהניקה את כל העולם כולו. סר אפיס, על שם יוסף, שסר והפיס את כל העולם כולו, והוא דנקיט גריוא וקאכיל, והוא דנקיטא ומניקה.
<h2>דף מג.</h2>
ת"ר איזו היא צורת דרקון פירש רבי שמעון בן אלעזר כל שיש לו ציצין בין פרקיו. פירוש, כמין שערות או כעין סנפירין דמתרגמינן ציצין. מחוי רב אסי בין פירקי צואר. א"ר חמא ב"ר חנינא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אריב"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר בריבי בדרך ומצא טבעת ועליה צורת דרקון. מצא גוי קטן ולא אמר לו כלום. מצא גוי גדול אמר לו בטלה ולא ביטלה, סטרו וביטלה. ש"מ תלת, ש"מ נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו. וש"מ נכרי מבטל ע"ז בעל כרחו. וש"מ היודע בטיב ע"ז ומשמשיה מבטל ושאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה אינו מבטל.
תניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית עזרה, שלחן תבנית שלחן, מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה. ושל שבעה לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות. תנן התם דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלה ובכותל שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להן "כזה ראית או כזה". ומי שרי, והתניא לא תעשון אתי, לא תעשון כדמות שמשיי שבמרום, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות. דרבן גמליאל דפרקים הות. אי נמי להתלמד שאני, כדכתיב לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות.
<h2>דף מג:</h2>
תניא טבעת חותמה בולט, אסור להניחה, ומותר לחתום בה. חותמה שוקע, מותר להניחה ואסור לחתום בה. רשב"ג אומר על המכובדין אסורין. אלו הן מכובדין ואלו הן מבוזין, אמר רב מכובדין למעלה מן המים מבוזין למטה מן המים. ושמואל אמר אלו ואלו מבוזין. אלא אלו הן המכובדין שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות. מבוזין שעל היורות ועל הקומקומין ועל מחמי חמין ועל הסדינין ועל המטבעות. והילכתא כשמואל דתניא כותיה. רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח. לקמן [מ"ח ע"ב] בפירקין נפרש לה.
<h2>דף מד:</h2>
מתניתין. שאל פנקלוס בן פלוסופוס את רבן גמליאל כו'. פירוש, אפרודיטי הוא שם ע"ז. והמרחץ היה בנוי בחצירה. אמר לו אין משיבין במרחץ. והיכי עביד הכי והא רבב"ח א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. וכי תימא בלשון חול קאמר ליה, והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש ודברים של קודש אסור לאומרן בלשון חול. תנא כשיצא אמר לו אין משיבין במרחץ. ירושלמי [פ"ג ה"ד]. מה אנן קיימין אם כששאלו מהלכות המרחץ היה לו להשיב. ואם בשלא שאלו מהלכות המרחץ לא היה לו להשיב. דאמר רבי יעקב בר אידי בשם ריב"ל שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא. כהדה רבי שמעון בן אלעזר על למיסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור. מהו שנקנח אמר ליה אסיר. ולא כן שמואל שאל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף והוא אמר ליה אסור. ואסור דאמרית לך אסור. אשכח תני שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ, הלכות בית הכסא בבית הכסא.
אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי. פירוש, זהו פירוש למה אמר "אני לא באתי בגבולה היא באת בגבולי". שאילו היו עושין המרחץ נוי לאפרודיטי הייתי אני בא בגבולה, והייתי אסור לרחוץ בה. אבל עכשיו שהיא נעשית נוי למרחץ, היא באה בגבולי. והילכך אני מותר לרחוץ בה. ד"א אם נותנין לך כול'. פירוש, עד עתה התיר המרחץ בהנאה. ועכשיו מתיר גוף ע"ז מפני שאין נוהגין בה משום אלוה. ומקשה וכי אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי מאי הוי והתניא האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. ומהדר, נהי דאיתסורי לא מיתסר, נוי מיהא איכא. וכיון שהוא נוי לע"ז אין ראוי לרחוץ בו.
<h2>דף מה.</h2>
מתניתין. הגוים העובדים את ההרים כול'. פירוש, הגוים העובדים את ההרים הם מותרים בזריעה ולחצוב מהן אבנים. דמחובר לא מיתסר, כדנפקא לן מאלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. אבל מה שעליהם אסור שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. אלמא תכשיטי ע"ז ונוייה אסורין כע"ז עצמה. ואע"ג דהאי קרא בתלוש קא מיירי, כדכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש, מכל מקום... ילפינן דתכשיטי ע"ז אסורין בהנאה. ומה לי תכשיטי מחובר מה לי תכשיטי תלוש. הלא גם המחובר חשיב ע"ז, שהרי הגוים העובדים את ההרים הן בסייף, והשוחט לשם הרים ולשם גבעות הויא לה זבחי מתים, כדתנן בהכל שוחטין [חולין מ' ע"א]. אלא שמפני שהן מחוברין אינם נאסרים בהנאה. אבל מה שעליהן, שהוא תלוש, אסור בהנאה.
רבי יוסי הגלילי אומר הרי המקרא מלמדנו שהמחובר אינו נאסר שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות. ומה תאבדון את אלהיהם על ההרים. משמע צלמים ופסילים שעל ההרים קרויין אלהיהם להיאסר בהנאה ולאבדם. ולא ההרים עצמם קרויין אלהיהם. ומאחר שהוא כן, מפני מה אשרה אסורה, ולא דרשינן נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהן. והלא אילן דבר המחובר הוא. ולמה אסרו הכתוב דכתיב ואשריהן תגדעון. מפני שיש בה תפושת יד אדם, שנטעה אדם. דדוקא הרים וגבעות, שהן בידי שמים ואין שם תפושת יד אדם הן מותרין. אבל האשרה שניטעה על ידי אדם היא אסורה. אר"ע כול'. כלומר המקרא דתחת כל עץ רענן לא בא להתיר עץ רענן עצמו, אלא המקרא בא להבין ולהורות לישראל מקום שאמוריים רגילין להניח שם ע"ז. שיחפשו שם וידעום. ומיעוטא דהרים וגבעות, מיניה ממעטינן ממשמעות קרא שלא ציוה לאבד את ההרים, אבל עץ רענן ציוה לנו במקום אחר לאבדו, דכתיב אשיריהן תשרפון באש. והכא לא נקיט ליה אלא משום סימנא.
<h2>דף מה:</h2>
ומקשה, רבי יוסי הגלילי היינו ת"ק. ואסיק רב ששת, דבאילן שנטעו מתחלה שלא לשם ע"ז ולבסוף עבדו קמיפלגי, דת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ורבי יוסי הגלילי סבר אסור. פירוש, ת"ק סבר כל דבר המחובר לקרקע אם עבדו מותר. ולא אסרה תורה אשרה אלא שנטע הגרעין מתחילה לשם ע"ז. אבל אם היה נטוע, ועבדו מותר, כעובד להרים וגבעות. ואע"ג דקיימא לן דכל תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז כתלוש דמי. כדאמרינן בהכל שוחטין [חולין ט"ז ע"א]. דוקא כשעומד התלוש בעינו, כגון שחצב אבנים ובנה בהן בית ועבדו. אבל האילן כשנוטעו משתנה מכמות שהיה ועושה גידולים חדשים. הילכך אין דינו אלא כמחובר. ורבי יוסי הגלילי סבר, כיון שיש בו תפושת יד אדם שנטעו אסור. ולא דמי להר שאין בו שום תפושת יד. ודוקא התוספת והגידולין שעשה לאחר מכאן היה אוסר רבי יוסי. שהן הם שגדלו לשם ע"ז, אבל עיקרו של אילן שנטע לא נאסר, שלא עשה ע"ז אלא הגידולין ולא העיקר. והכי אמרינן בגמרא. וממאי דרבי יוסי אסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מדקתני סיפא מפני מה אסרה תורה אשרה מפני שיש בה תפושת יד אדם. וכל שיש בה תפושת יד אדם אסורה. כל שיש בה תפושת יד אדם לאיתויי מאי לאו לאיתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
<h2>דף מז:</h2>
מתניתין. מי שהיה כותלו כול'. והא קא שביק רווחא לע"ז, דגדר ליה בהיזמי והיגי. היה שלו ושל ע"ז ידון מחצה על מחצה. פירוש, חציו של גוי אסור בהנאה, וחציו שלו מותר. אבניו ועציו ועפרו של כותל ע"ז מטמאין כשרץ, שאין לו כי אם טומאת מגע ולא טומאת משא. שנאמר שקץ תשקצנו. לשון שרץ.
מתניתין. שלשה בתים כול'. פירוש, שלשה בתים הם לענין ביטול ע"ז. בית שתחילת בנינו לע"ז. והיו עובדין אותו הבית עצמו. הרי זה אסור. דכל הבית הוי ע"ז. ואם גוי בנאו אסור עד שיבטלנו שיתוץ ממנו קצת. ואם של ישראל היה, אסור עולמית אבניו ועציו ועפרו. סיידו וכיירו לשם ע"ז. שהיה בנוי לצורך דירת אדם והקצהו לע"ז. ועשה בו ציורין לשם ע"ז. נוטל מה שחידש. [פירוש], אם בא ישראל לבטלו נוטל מה שחידש. ומותר הבית אע"פ שלא ביטלו הגוי. או אפילו היה של ישראל משומד, שאין ע"ז שלו בטילה, הכא בטל. דהא לא נאסר אלא החידוש לבד. וההוא חידוש שנטל אסור בהנאה לעולם. ובגמרא מוקי לה, כגון שלא נעבד הבית מעולם, אבל אם השתחוה לו גוי אחרי כן נאסר כל הבית וצריך גוי לבטלו. ואם השתחוה לו ישראל אסור עולמית. הכניס לתוכו ע"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"ז. אלא לפי שעה הכניס ע"ז לתוכו ואחרי כן הוציאה, הותר הבית.
אמר רב המשתחוה לבית חבירו. פירוש, בית הוא תלוש ולבסוף מחובר וכל תלוש ולבסוף מחובר לענין ע"ז כתלוש דמי. והא אנן בנה תנן. דמשמע דוקא אם עשה לשם ע"ז אז נאסר אבל בהשתחויה לחוד לא. בנה אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא בנה. פירוש, תנא דמתניתין דתני בנה אע"פ שעדיין לא השתחוה לו, נאסר בהנאה. וקסבר ע"ז אסורה מיד אע"פ שלא נעבדה. ורב אמר השתחוה אע"פ שלא נבנה לשם ע"ז, כיון שהשתחוה לו נאסר. אי הכי שלשה, ארבעה הוו כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה חד הוא חשיב להו חד. פירוש, בין בנה ולא השתחוה ובין השתחוה ולא בנה, לענין ביטול דין אחד להם שאם היה של גוי צריך שיבטלנו הגוי ואם היה של ישראל אסור עולמית.
שלש אבנים הן. לענין ביטול ע"ז. אבן שחצבה מן ההר מתחילה לבימוס. מקום מושב ע"ז שמושיב הצלם עליה ועובדין את הבימוס עצמו כע"ז. ה"ז אסורה. ואפילו לא העמיד הצלם עליה. ואם גוי חצבה צריך גוי לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתיפגם. ואם ישראל חצבה להעמיד עליה ע"ז אסורה לעולם. סיידה וכיידה לשם ע"ז. והיא היתה חצובה ועומדת. נוטל. ישראל מה שחידש הגוי. ושוחק וזורה לרוח. והאבן מותרת. שלא נעשה ע"ז אלא החידוש. העמיד עליה ע"ז. לפי שעה. ולא הקצה את האבן לבימוס. וסילקה ה"ז מותרת, ואינה צריכה ביטול. א"ר ינאי אע"ג שסייד וכייד בגופה של אבן (כאבן), כי נטל ממנה מה שחידש שפיר דמי. מהו דתימא כיון שכיוד וסיוד בגופה של אבן, כאבן שחצבה מתחילה לבימוס דמיא ותיתסר כולה, קמ"ל.
<h2>דף מח.</h2>
שלש אשרות הן. אילן שנטעו לשם ע"ז ה"ז אסור. עד שיבטלנו הגוי. גידעו הגוי או ישראל לצורך ע"ז לעבוד הגידולין שיגדל מעתה. והוא כבר היה נטוע, כשבא ישראל ליהנות ממנו. נוטל מה שהחליף, ושורפו כדין אשרה. ועיקרו מותר בהנאה. ואם העמיד תחתיו ע"ז ובטלה ה"ז מותר. עיין במתניתין דלקמן. אמרי דבי ר' ינאי אע"פ שהבריך והרכיב בגופו של אילן כי נטל מה שהחליף שפיר דמי. מהו דתימא כיון דהבריך והרכיב בגופו של אילן כאילן שנטעו מתחילה לכך דמי ומיתסר בהנאה כוליה קמ"ל. אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסורה. פירוש, תוספתו, אבל עיקרו שהיה בו קודם השתחויה לא נאסר. איתיביה רבי אלעזר גידעו ופיסלו לשם ע"ז והחליף נוטל מה שהחליף, גידעו ופיסלו אין, לא גידעו ופיסלו לא. אמר לך שמואל הא מני רבנן היא דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ואנא דאמרי כרבי יוסי בר' יהודה דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. פירוש, ולרבנן לא מיתסר עד שיהא נטוע מתחילתו גרעין לשם ע"ז.
מתניתין. איזו היא אשרה כול'. פירוש, ת"ק סבר אע"פ שלא עבד את האילן אלא העמיד את האילן והעמיד תחתיו ע"ז נאסר, משום דהוי ליה תשמישי ע"ז. וכגון שנטעו מתחילה לכך או שגדעו ופיסלו כדי להעמיד תחתיו ע"ז. שאם לא היה נטוע מתחילה לכך אלא העמיד ע"ז תחת האילן שהיה נטוע אינו אסור. שאפילו אם עבד האילן אינו נאסר. כדאמרן דמתניתין היא רבנן דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. וכל שכן אם העמיד תחתיו ע"ז. אלא ודאי כגון שנטעו מתחילה לכך כדי להעמיד תחתיו ע"ז. ורבי ישמעאל סבר דוקא אם נטעו כדי לעובדו אז הוא נאסר, אבל אם נטעו כדי להעמיד ע"ז תחתיו לא מיתסר משום תשמישי ע"ז, מפני שהאילן הוא מחובר לקרקע ואין המחובר נאסר משום תשמישי ע"ז, שהועילה לו תפושת יד אדם להיאסר משום ע"ז אם הוא נעבד. אבל לא הועילה לו להיאסר משום תשמישי ע"ז.
ומקשה והאנן תנן שלש אשרות הן. פירוש, למה לי למיהדר ולמיתני איזו היא אשרה, דכבר תנא שלש אשרות הן. ותו התם תני שלש והכא לא מפרש אלא אחת. ומהדר, הכי קאמר שלש אשרות הן, שתים דברי הכל, ואחת מחלוקת רבי ישמעאל ורבנן. ואיזו היא אשרה שהיא מחלוקת רבי ישמעאל ורבנן כל שיש תחתיו ע"ז. פירוש, השלש אשרות דתנן לעיל השתים הן דברי הכל, אילן שנטעו מתחילה לשם ע"ז, או שהיה נטוע וגידעו ופיסלו לשם ע"ז. באלו מודים רבנן ורבי ישמעאל שהן אסורין. אבל בסיפא דתני "העמיד תחתיה ע"ז ובטלה הרי זה מותר", לא אתיא אלא כרבנן דאמרי אע"ג שלא נטעו לעובדו אלא להעמיד תחתיו ע"ז והעמיד נאסר משום תשמישי ע"ז. ואין לו היתר אלא בביטול ע"ז כדתנן לקמן [נ"ב ע"ב] המבטל ע"ז ביטל משמשיה. ומשום הכי תני "וביטלה" ולא קתני "וסילקה". שכיון שנטעו מתחילה לכך או גידעו ופיסלו לכך והעמיד ע"ז תחתיו ונאסר משום תשמישי ע"ז אין לו היתר אלא בביטול, ולא בסילוק ע"ז מתחתיו. ומשום הכי תני וביטלה ולא תני וסילקה כדתני גבי בית ובימוס, ודוקא אם נטעו מתחילה לכך או גידעו ופיסלו לכך נאסר בהעמדת ע"ז תחתיו. אבל אם היה אילן נטוע והעמיד תחתיו ע"ז לא נאסר כלל כדאמרן. דהא שנטע ולבסוף עבדו שרו רבנן כדאמרן, כל שכן אם העמיד תחתיו ע"ז. ואינו דומה האילן לבית ולאבן שהן נאסרין בהשתחויה בלבד. כדאמרן [מ"ז ע"ב] בנה אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה. שהבית נחשב כתלוש דתלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז כתלוש דמי. אבל האילן שמשריש בארץ ומגדל ענפים אינו נחשב כתלוש, והילכך שרו רבנן בנטעו ולבסוף עבדו. ורבי ישמעאל סבר אע"פ שנטעו או גדעו ופיסלו לכך להעמיד תחתיו ע"ז והעמיד, לא נאסר משום תשמישי ע"ז שאין תשמישי ע"ז נוהגין במחובר לקרקע. ולהכי תנא איזו היא אשרה שחולקין בה רבנן ורבי ישמעאל כל שתחתיה ע"ז ורבי ישמעאל אומר כל שעובדין אותה. איזו היא אשרה סתם אמר רב כל שכומרין משמרין אותה ואין טועמין מפירותיה. ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי נינהו לשיכרא דבי נצרכו. שהוא שם ע"ז ושתו ליה ביום אידם. פירוש, לאו אתירוצא דמתניתין קאי, אלא מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר איזו היא אשרה מסתמא. כל שלא הוברר לנו שהיא אשרה באיזה סימן אי ניכר אם אשרה היא ואם לאו. ופליגי ביה רב ושמואל. אמר אמימר אמרי לי סבי דפומבדיתא הילכתא כותיה דשמואל.
<h2>דף מח:</h2>
מתניתין. לא ישב בצלה ואם ישב טהור כול'. פירוש, האי צל לאו תחת נוף האילן הוא, דאם כן לא מיבעי ליה ואם ישב טהור. דהא קתני סיפא לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. אלא מן האילן והלאה. הילכך לאו אהל הוא, שכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך. וכשהיא עומדת באמצע הרקיע אין לכל דבר צל אלא תחתיו. לא יעבור תחתיה, תחת נוף האילן שהאהיל האילן עליו. ואם עבר טמא. כדנפרש לקמן. היתה גוזלת את הרבים. שהיה נופה נוטה לרשות הרבים, ועבר תחתיה טהור. דהך טומאה מדרבנן היא וקרא דמייתינן בגמרא אסמכתא בעלמא היא. והכי נמי אמרינן בפירקין דלקמן [נ"ב ע"ב] דהך טומאה מדרבנן היא. והיכא דגוזלת את הרבים לא גזור רבנן. וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים. שהאילן קשה להן שמעכב את החמה מלבוא. אבל בימות החמה, שהצל יפה להן, לא. והחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, שהצל יפה להן לעולם. רבי יוסי אומר אף לא ירקות כול'. פירוש, הנבייה נושרת, שהם עלים הנושרים מן האילן בימות הגשמים, ונהיית להן לזבל, ומשביחן, ונמצא נהנה מע"ז. ולשון נבייה הוא עלים הנושרים. הצומחין. כדכתיב [הושע ח'] צמח בלי יעשה קמח ותרגומו ניב לא יעבד קימחא.
לא ישב בצלה פשיטא, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה. פירוש, שחרית וערבית יש צל ארוך לכל דבר. וכל זמן שלא עבר הצל מדת גובה קומת האילן, הצל עב וחשוך. ומשם והלאה דק וקלוש. והוא צל צלה. איכא דמתני לה אסיפא, ואם ישב טהור. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה. מכלל דבצל צילה ישב לכתחילה. ירושלמי. תמן אמרין בשם רב חסדאי צלה אסור צל צלה מותר. איזה הוא צלה ואיזה הוא צל צלה תמן אמרין כל שאילו תפול והיא נוגעת בו הוא צילה. וכל שאילו תפול ואינה נוגעת בו זהו צל צילה. מפני מה צלה אסור, אם מפני שהיא אסורה בהנאה, הרי הקבר אסור בהנאה וצלו מותר. הרי ההיכל אסור בהנאה ורבן יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצלו של היכל, הוי לית טעמא דילה משום שהיא אסורה בהנאה. אלא משום הרחקת ע"ז שלא יתקרב איליה. לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. מ"ט אי אפשר דליכא תקרובת. ומני רבי יהודה בן בתירא היא, דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל שנאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל. אבל עבודה זרה אינה מטמאה באהל כמת אלא או כשרץ או כנדה כדתנן לעיל [מ"ז ע"ב]. וכל שכן שאינה מטמאה במחובר לקרקע.
היתה גוזלת את הרבים כול'. איבעיא להו עבר או עובר לכתחילה, רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר עבר. רבי יוחנן אמר עובר. ולא פליגי, הא דאיכא דירכא אחריתי והא דליכא דירכא אחריתי. אמר ליה רב ששת לשמעיה כי מטית להתם ארהיטני. פירוש, רב ששת סגי נהור הוה, והיה מושכו. והיתה שם אשרה הגוזלת את הרבים. היכי דמיא, אי דליכא דירכא אחריני אמאי אמר ארהטני, מישרא שרי. ואי דאיכא דירכא אחריתי, כי אמר ארהטני מאי הוי. לעולם דליכא דירכא אחריתי, ואדם חשוב שאני.
רבי יוסי אומר אף לא ירקות. למימרא דרבי יוסי סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. פירוש, הנבייה שהיא אסורה, וקרקע עולם שהוא מותר, גורמים לירקות שיגדלו. והא איפכא שמעינן להו, דרבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אלמא רבנן סברי זה וזה גורם אסור וחיישי לזיבול שחיקת ע"ז, ורבי יוסי לא חייש.
<h2>דף מט.</h2>
ואסיקנא דרבי יוסי זה וזה גורם מותר סבירא ליה. כדתנן שוחק וזורה לרוח. ולא חייש משום זבל ע"ז. והכא לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי זה וזה גורם מותר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת והוו להו לזבל. ורבנן, כדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר מה שהשביח בעור פוגם בבשר. הכא נמי מה שמשביח בנבייה פוגם בצל. פירוש, רב מרי אמר לה במסכת בכורות [ל"ג ע"ב], גבי אין מרגילין בפסולי המוקדשין, להפשיט דרך הרגלים כעין נוד, אע"פ שהעור נמכר ביותר אסור, לפי שבזיון קדשים הוא שמקלקל הבשר. וקשיא לן התם, אמאי, הא פסידא דהקדש הוא. דאי הוה שריית ליה להרגיל ולמכור העור ביוקר הוה טפי ופריק להו מעיקרא. ושני רב מרי, ליכא פסידא, דמה שמשביח בדמי העור הוא פוגם בדמי הבשר. וכי היכי דפליגי רבי יוסי ורבנן בזה וזה גורם, הכי נמי פליגי רבנן ורבי אליעזר. דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ואין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, רבי אליעזר אומר אחר אחרון אני בא, וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור. פירוש, מאי דאמר רבי אליעזר אחר אחרון אני בא ואם נפל של חולין לבסוף מותר, דוקא שקדם וסילק את האיסור בעת נפילת החולין. אבל לא קדם בעת נפילת החולין וסילקו אלא שניהם ביחד החמיצו את העיסה, אסור. דקסבר זה וזה גורם אסור. ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. ואתו רבנן דרבי אליעזר כרבי יוסי, ורבנן דרבי יוסי כרבי אליעזר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. ההיא גינתא דאיזדבל בזבל ע"ז. פירוש, מפרש עגלים הנשחטין לע"ז. שלחה רב עמרם קמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי, שלח ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי.
<h2>דף מט:</h2>
מתניתין. נטל ממנה עצים אסורין בהנאה כול'. אם חדש יותץ. בפרק כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] מוקים לה כמאן דאמר זה וזה גורם אסור, דהא תנור לא חזי לאישתמושי ביה להצניע בו חפציו, כי אם לאפות בו הפת. ופת צריכה הסק שני. והוי ליה זה וזה גורם בשימושו, הסק ראשון והסק שני. ולמ"ד זה וזה גורם מותר ביוצן בלחוד סגי ליה שלא ייהנה מחימום עצי אשרה. אפה בו את הפת. בהסק עצי אשרה, הפת אסורה בהנאה. וצריכא, דאי איתמר בהך קמייתא, בהך קאמר רבי אליעזר משום דבעידנא דקא גמרה פת איקלי ליה לאיסוריה, אבל כרכר דאיתיה לאיסוריה בעיניה אימא מודי להו לרבנן. ואי אשמועינן כרכר, בהא קאמרי רבנן, אבל בהך אימא מודו ליה לרבי אליעזר, צריכא. פירוש, כרכר דייו בלעז שרוקמין בו את בגדי רקמה. אמר חייא בריה דרבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי אליעזר. אמר רב אדא בר אהבה לא שנו אלא פת, אבל חבית לא. ורב חסדא אמר אפילו חבית. ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא דסתם יינן בחמריה, אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא חדא ושדי בנהרא ואידך תישתרי לך בהנאה.
מתניתין. כיצד מבטלה קירסם וזירד כולי'. פירוש, קירסם, שנטל הגוי ענפים יבשים שבה. זירד, שנטל ענפים לחין שבה. ואם שיפה, שחתך ממנה ענפים לצורכה כדי להחליף ענפים יפים, כמו שעושין לאילנות כשענפיהן מרובין, אסורה, ואינה בטילה בכך. אבל חתכן לצורכו, שהיה צריך לעצים, הוי ביטול ומותרת. ואותן שפאין מה תהא עליהן. פירוש, גוי ששיפה אשרה לצורכה שאינה בטלה מה (הן) [דין] השפאים. פליגי בה רב הונא וחייא בר רב. חד אמר מותרין וחד אמר אסורין. תניא כמאן דאמר מותרין. גוי ששיפה ע"ז לצורכה, היא ושפאיה מותרין. לצורכה, היא אסורה ושפאיה מותרין. וישראל ששיפה ע"ז, בין לצורכו בין לצורכה, בין היא בין שפאיה אסורין. פירוש, שאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי.
רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס אסורות ושתים מותרות וחכמים אומרים את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר. ב) מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו מותרין, פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב ע"ג מזבח אסור. ג) ע"ז שהיה לה גינה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. ד) ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד. נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל, וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי. המבטל ע"ז ביטל משמשיה, ביטל משמשיה משמשיה מבוטלין והיא אסורה. ה) כיצד מבטלה, קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חיסרה ביטלה. רקק בפניה השתין בפניה גיררה וזרק בה את הצואה הרי זו אינה בטילה. מכרה או מישכנה רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. ו) ע"ז שהניחוה עובדיה, בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה. בימוסיות של מלכים הרי אלו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין. ז) שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בע"ז, מפני מה אינו מבטלה, אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו. הרי הם עובדים לחמה ללבנה ולכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים. אמרו להם אם כן יבטל דבר שאין צורך לעולם בו ויקיים דבר שצורך לעולם בו. אמרו אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו ויאמרו תדעו שהן אלוהות שהרי אלו לא בטלו. ח) לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר. ט) דורכין עם הנכרי בגת, אבל לא בוצרין עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה לא בוצרין ולא דורכין עמו, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת. נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר. י) נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו אסור, אין לו עליו מותר. נפל לבור ועלה מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה והיה מטפח על פי חבית מרותחת, כל אלה היה מעשה ואמרו ימכר. ור"ש מתיר. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור. זה היה מעשה והכשירו. יא) המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר"ה בעיר שיש בה גוים וישראלים מותר בעיר שכולה גוים אסור עד שיושב ושומר. (מין) [ואין] השומר צריך להיות יושב ומשמר. אע"פ שהוא נכנס ויוצא מותר. רשב"א אומר כל רשות הגוים אחת. המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציאו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים.
ר"י אומר כול'. פירוש, שלש אבנים זו בצד זו, וכל שכן אחת ע"ג שתים, דזה עיקר מרקוליס ותחילתו. בצד מרקוליס. מרקוליס גדול, שכבר עבדוהו וזרקו עליו אבנים הרבה. ואלו שלש אבנים נמצאו בצדו. ושתים מותרות. כדמפרש טעמא לקמן. וחכמים אומרים את שנראה עמו. שהן סמוכות לו ונראות שמשם נפלו, אסורות בין שלש בין שתים. ואת שאינו נראה עמו. שאינן סמוכות לו, מותרות אפילו שלש. בשלמא רבנן סברי עובדין לשברים הנראות עמו דאיכא למימר מיניה נפול אסורות ושאין נראות עמו מותרות. פירוש, כל אבנים הנזרקות שם, מיתוספות על המרקוליס ונעשות לע"ז, וכשהן נושרות הוו להו שברי ע"ז. אלא רבי ישמעאל מאי קסבר, אי עובדין לשברים אפילו תרתי נמי ליתסרן, ואי אין עובדין לשברים אפילו תלתא נמי לא. אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בידוע שנשרו ממנו דברי הכל אסורות, ואפילו למאן דאמר אין עובדין לשברים הני מילי לעבודה זרה דלאו היינו אורחיה, אבל הכא, כיון דמעיקרא תבורי מיתברא היינו אורחה. כי פליגי בסתמא.
<h2>דף נ.</h2>
ומקורבות נמי דאיכא למימר מיניה נפול דברי הכל אסורות. כי פליגי במרוחקות. פירוש, במקורבות שהן נראות עמו מודה רבי ישמעאל שגם השתים אסורות, דודאי מיניה נפול. כי פליגי דשרי השתים ואוסר השלש, במרוחקות, דליכא למימר מיניה נפול. כי פליגי דשרי השתים ואוסר השלש, במרוחקות, דליכא למימר מיניה נפול. ומקשה והא בצד מרקוליס קתני, אלמא במקורבות מיירי רבי ישמעאל. ומהדר, מאי בצד בצד ארבע אמות דידיה. דמשמע שהן חוץ לארבע אמות דידיה, וכל מה שהן בתוך ארבע אמות דידיה קורא מקורבות וחוץ לארבע אמות דידיה קורא מרוחקות. רבי ישמעאל סבר עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. הילכך שלש דדמיין למרקוליס אסורות. שתים דלא דמיין למרקוליס מותרות. ורבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. שאין דרכן להניח מרקוליס גדול, ולעשות קטן סמוך לו. ולא שנא שלש ולא שנא שתים. נראות עמו, דהיינו סמוכות ומקורבות בתוך ארבע אמות, דאיכא למימר מיניה נפול אסורות. ושאין נראות עמו, דהיינו חוץ לארבע אמות, מותרות. ומקשה, ומרקוליס כי האי גונא מי הוי והתניא אלו הן אבני מרקוליס, אחת מיכן ואחת מיכן, ואחת על גביהן. פירוש, והיכי א"ר ישמעאל בשלש אבנים זו בצד זו שעושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול. אמר רבא כי תניא ההיא בעיקר מרקוליס. פירוש, תחילתו של מרקוליס לא הוי אלא אחת על גבי שתים, אבל בצד מרקוליס בכל דהו עבדי, ואפילו שלש זו בצד זו.
בי ינאי מלכא חרוב ואזלו גוים ואוקמו ביה מרקוליס ופלחו ליה. אתו גוים אחריני דלא פלחו למרקוליס ושקלינהו וחיפו בהן דרכים וסרטטאות. איכא רבנן דפרשו מינייהו. שלא לדרוך עלייהן. ואיכא רבנן דלא פרשי. מאי טעמא דמאן דפריש סבר לה כי הא דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע"ז שאינה בטילה עולמית דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטול עולמית אף תקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית. פירוש, ואבני מרקוליס כולן תקרובת ע"ז הן, וחמירי מע"ז, דע"ז יש לה ביטול וגוי יכול לבטלה, אבל תקרובת ע"ז אין לה ביטול לעולם, ואסור לדרוס על גביהן. ומאן דלא פריש אמר בעינא כעין פנים וליכא. פירוש, דוקא זבחי ע"ז הנעשין כעין פנים, כגון זבח וניסוך וקיטור, אין להן בטול עולמית. אבל אבנים שאינם נעשים בפנים אינן נעשות תקרובת ע"ז. הילכך אין על האבנים הללו אלא איסור ע"ז. שכל הגל הוא ע"ז להן. וכל מה שזורקין עליו הוא תוספת ע"ז. וכיון שהגוים ביטלום מותר לדרוס עליהם. ומכאן מוכיח שאסור ליכנס בבתי ע"ז, מפני שדורך על רצפתה ונהנה מע"ז. אבל ממאי דתנן [מ"ח ע"ב] באשרה לא יעבור תחתיה אין להוכיח. דהתם טעמא משום טומאה הוא. דהא קרקע עולם שתחת האשרה אינו אסור בהנאה. ולא דמי לרצפת ע"ז, שאותן אבנים הן אסורות בהנאה. ואי קשיא הרי במודר הנאה מחבירו תנן בנדרים [ל"ב ע"ב], אין בין מודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל. ואמרינן בגמרא מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה רבי אליעזר היא, דתניא רבי אליעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. מכלל דרבנן פליגי עליה ושרו. והכא [אמאי] לא פליגי. תשובה: משום דע"ז טפי חמירא משאר איסורי הנאה. דהא צל הקבר וצל ההיכל שרי, כדכתבית בפירקין דלעיל מן הירושלמי, ושל ע"ז אסיר, כדתנן לא ישב בצילה. הכא נמי אע"ג דדריסת הרגל מותרת במודר הנאה הכא גבי ע"ז אסורה.
<h2>דף נא:</h2>
מתניתין. מצא בראשו מעות כול'. פירוש, מדקתני בראשו, ולא קתני בראשה בלשון נקיבה כדתני בכולה מסכתין, ש"מ דאמרקוליס קאי. ואתא לאשמועינן דאע"ג דאין עבודתו אלא בזריקת אבנים אפילו הכי היכא דמצא לפניו פרכילי ענבים אסורין, דאמרינן תקרובת ע"ז הן. ואם מצא בראשו מעות כסות וכלים הן מותרין, מפני שאינן לנוי כדנפרש לקמן. מנא הני מילי. פירוש, דדוקא דבר של נוי הוא דאסור, אבל דבר שאינו של נוי מותר. אמר רב חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא, כתוב אחד אומר ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, וכתוב אחד אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם הא כיצד עמהם דומיא דעליהם. מה עליהם דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר. פירוש, תרי קראי כתיבי. בקרא דעמהם כתיב עץ ואבן וכסף וזהב. דמשמע בין כסף בין זהב שהן נוי ובין עץ ואבן שאינן נוי אסורין, שהכתוב קורא אותן שיקוצים. ובמקרא דעליהם כתיב כסף וזהב ותו לא. דמשמע דוקא דבר של נוי אסור אבל דבר שאינו של נוי מותר. הא כיצד עמהם דומיא דעליהם. דדוקא של נוי אסורים. ואותם עץ ואבן, אם הם דבר של נוי, שהן כלים מצויירים הן אסורין. אבל אם אינן של נוי הן מותרין. ונראה לי דנויי ע"ז לא חמירי מע"ז שיש להן היתר בביטול, דדוקא תקרובת אין לה בטול לעולם, אבל נויי עבודה זרה לא חמירי מעבודה זרה גופה שהיא ניתרת בביטול. הילכך הסודרין שמשימין לפני ע"ז ועל גבי מזבח טמא שלהם, אע"פ שכמו דמות שתי וערב ארוג בהן, שהוא סימן עבודה זרה, מותרין בביטול, אם קרע בהם הגוי מעט. אבל אם באו שלימים ביד ישראל אין להם ביטול עולמית. והעששיות הדולקות בפני עבודה זרה הן תשמישי ע"ז, ואין להן היתר אלא שיבטלם הגוי ויפגום בהן מעט. והפתילות של שעוה שדולקות לפני עבודה זרה הן תקרובת ע"ז, ואין להן היתר עולמית. וכן נמי השמן שהוקרב להדליק ממנו לע"ז.
ומקשה, מעות דבר של נוי הן. פירוש, ואמאי קתני שהן מותרות. אמרי דבי רבי ינאי בכיס קשור ותלוי לו בצוארו. כסות דבר של נוי הוא, אמרי דבי רבי ינאי בטלית מקופלת ומונחת לו על ראשו. כלים דבר של נוי הם, אמר רב פפא דספיחא ליה משיכלא ארישיה. פירוש, שרוחצין בה את הידים. ומוכיח מכאן דדוקא כיס תלוי בצוארו הוא דבר שאינו לנוי, אבל אם היו מעות מונחות לפני ע"ז, כגון אלו הגוים שמתנדבין והן משימין אותן לפני ע"ז, נויי ע"ז הן ואסורין. ואע"פ שהכומרים נוטלין אותן ומחלקין אותן ביניהן, גם הם נמי על דעת כן משימין אותן שם ומתנדבין אותם שיעשו מהם זיבול לע"ז, ושיתפרנסו כומרי ע"ז מהן. וכיון ששמו אותן לפני ע"ז נעשו נויי ע"ז ואסורין הן. וכן כל כלים שמשימין לנוי לפני ע"ז הן אסורין. אבל ודאי אם נתנדבו לשם ע"ז ולא הושמו לפני ע"ז ולא הוקרבו לפניה הן מותרין. שאין הקדש לע"ז.
אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלים בין של נוי ובין שאינו של נוי אסור. וכל שהוא חוץ מן הקלקלים דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר. פירוש, קלקלים היא מחיצה כעין יריעה שפורשין לפני עבודה זרה. והוא כינוי לע"ז, מלשון קלעים. שכל מה שהושם לפני ע"ז לפנים מן המחיצה אפילו דבר שאינו של נוי חייל עליה [שם] תקרובת ע"ז. ודבר שהושם לפניה חוץ מן המחיצה, אם הוא של נוי אסור, ואם אינו של נוי מותר. וכל דבר שנאסר משום נוי יש לו תקנה בביטול. וכל דבר שנאסר משום תקרובת ע"ז אין לו תקנה בביטול. והוא שיהיה כעין פנים. אבל אם אינו כעין פנים לא חמיר מנויי ע"ז ומע"ז עצמה שניתרין בביטול.
מתניתין. ע"ז שהיה לה גנה כול'. פירוש, קיימא לן [מ"ד ע"ב] דאין הקדש לע"ז. הילכך הגנה והמרחץ שלה מותרין בהנאה. אבל מיהו שלא יחזיק בהם טובה לכומרים, מפני שהוא שבח לע"ז כשנראה להם שהוא נהנה ממנה. וזהו "בטובה". אינו בשכר אלא שיחזיק להם טובה בדברים. כדתנן בשביעית [פ"ד מ"ב] בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה. ופתרונו שלא יחזיק טובה לבעלים. אמר אביי בטובה, בטובת כומרים. שלא בטובה, שלא בטובת כומרים. לאפוקי טובת עובדיה דשרי. פירוש, מה שאוסר התנא בטובה, דוקא בטובת הכומרים, שלא יחזיק טובה להם. אבל אם יחזיק טובה לשאר גוים העובדים אותה מותר. איכא דמתנו לה אסיפא, היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה, אמר אביי בטובה בטובת אחרים, שלא בטובה בטובת כומרים. פירוש, מה שמתיר התנא אפילו בטובה, דוקא טובת אחרים שיש להם שם שותפות ואע"פ שהן עובדיה, אבל בטובת הכומרים אסור, מפני שהוא שבח לע"ז כשמחזיק להם טובה. ואע"פ שאינן כולן של ע"ז אסור. מאן דמתני לה לדאביי אסיפא דאסר טובת כומרים, כל שכן ארישא, שהן כולן של ע"ז שהיא אסורה טובת הכומרין. ומאן דמתני לה לדאביי ארישא, דוקא ברישא אסורה טובת הכומרין אבל סיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרין נמי שפיר דמי.
מתניתין. ע"ז של נכרי אסורה מיד כול'. מתניתין מני ר"ע היא, דתניא אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם. בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. יכול עשאום ולא גמרום ולא הביאם לפני ע"ז, הביאום ולא נשתמש בהן יכול יהו אסורין ת"ל אשר עבדו שם הגוים, אינן אסורין אלא עד שייעבדו, מכאן אמרו ע"ז של גוי אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל מיד דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר חילוף הדברים של נכרי מיד ושל ישראל משתיעבד. אלמא מתניתין ר"ע היא. וקיימא לן הלכה כר"ע מחבירו. כל שכן דסתם מתניתין כותיה. אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר והא מקומות כתיב אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרי דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, תנהו ענין לכלים.
<h2>דף נב.</h2>
אמר מר מכאן אמרו ע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד. והא בכלים אוקימנה, אמר קרא אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם מקיש אלהיהם לכלים מה כלים עד שייעבדו אף אלוה נמי עד שייעבד. ורבי עקיבא דלא מקיש, דסבירא ליה ע"ז של נכרי אסורה מיד, אמר לך "את" הפסיק הענין. דדוקא כלים שהן תשמישי ע"ז אינן אסורין עד שייעבדו אבל ע"ז שלהן אסורה מיד. ורבי ישמעאל אשכחן ע"ז של נכרי שאינה אסורה עד שתיעבד, דישראל אסורה מיד מנא לן. אמר קרא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת י"י ושם בסתר. משעת עשייה קרי לה תועבה. ור"ע דאמר ע"ז של נכרי אסורה מיד מנא ליה. אמר עולא דאמר קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש, משעה שנפסלו נעשה לו אלוה. ושל ישראל [עד] שתיעבד מנא ליה, אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ושם בסתר, עד שיעשה לו דברים שבסתר. פירוש, עבודות וקרבנות שהוא ירא מפני בית דין לעשותן בגלוי. אמר רב חסדא מנין לע"ז של ישראל שאינה בטילה והיא טעונה גניזה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח י"י אלהיך, מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין שאינו הגון בישראל כאילו נטע אשרה, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה. אמר רב אשי ובמקום ת"ח כאילו נטעה אצל המזבח שנאמר אצל מזבח י"י אלהיך.
<h2>דף נב:</h2>
בעא מיניה ר' יוסף בן שאול מרבי כלים שנשתמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן במקדש. וקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו ע"ז היא. ותנן כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר. פירוש, לע"ז. כהנים הוא דקנסינהו רבנן, משום דבני דיעה נינהו. פירוש, מפני שעשו עבודה בבית חוניו בעת איסור הבמות. אבל כלים דלאו בני דיעה נינהו לא. או דילמא לא שנא. אמר ליה אסורין הן. פירוש, והוא הדין לבגדי כהונה שלהן. שגם בגדי כהונה כלי שרת הן כיון שאין העבודה כשרה אלא בהן. וכן נמי בגדי הכומרים שלובשין בעת תיפלתם תשמישי ע"ז נקראים, והן אסורין בהנאה עד שיבטלם הגוי. נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל. מנין לגוי שפוסל אלהיו ומבטלו שנאמר פסילי אלהיהם. וכדשמואל, דשמואל רמי, כתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם. וכתיב ולקחת לך. הא כיצד לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך. פירוש, דרשינן האי ולקחת לך כדדרשינן [ב"מ ל' ע"א] והתעלמת דמציאה.
<h2>דף נג.</h2>
מתניתין. כיצד מבטלה כול'. פירוש, אם חיסרה קצת ביטלה, ואם פחסה, שמיעכה בקורנס ביטלה. ומקשה, וכי מאחר שלא חיסרה היכי ביטלה. א"ר זירא שפיחסה בפניה. פירוש, שכיון שמיעך צורתה ביטלה. ואם רקק בה וביזה אותה אינה בטילה בכך משום דהדר ומיפייס בהדה. מכרה או מישכנה. פירוש, מכרה דומיא דמישכנה, כגון דמישכנה לזמן קצר אם לא אפדנה עד זמן פלוני תהיה שלך והגיע הזמן ולא פדאה. וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים ואינה מתבטלת במכירה. זעירי אמר א"ר חנינא ורב ירמיה בר אבא חד אמר מחלוקת בצורף גוי. אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת.
<h2>דף נג:</h2>
מתניתין. ע"ז שהניחוה עובדיה, בשעת שלום כול'. פירוש, אם הניחוה בשעת שלום ולא חזרו, נתיאשו ממנה ונתבטלה. אבל בשעת מלחמה אנוסין הן ואינה בטילה. בימוסיות של מלכים שמעמידין עליהן ע"ז כול'. ומקשה וכי מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין הן מותרין. פירוש, והרי נעשו תשמיש ע"ז. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הכי קאמר מפני שמעמידין אותן בשעה שמלכים עוברין, והמלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת. פירוש, והילכך אין זה תשמיש קבוע בודאי בעבור זה הן מותרין. כי אתא עולא יתיב אבימוסא פגימא, אמר ליה רב יהודה לעולא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם אסור, ואפילו למ"ד אין עובדין לשברים הני מילי בע"ז דזילא ביה מילתא למיפלח לשברים, אבל האי לא איכפת ליה. אמר ליה מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ומלינן בעינין, הא רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם מותר. ואפילו למ"ד עובדין לשברים, הני מילי בע"ז, דכיון דפלחה זילא ביה מילתא לבטולה. אבל האי שקיל ליה להאי ומייתי אחרינא. תניא כותיה דרבי יוחנן וריש לקיש, בימוס שנפגם מותר, מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. בימוס היכי דמי, מזבח היכי דמי, א"ר יעקב א"ר יוחנן בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה.
<h2>דף נד.</h2>
אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם. פירוש, משמע בין באונס בין ברצון. וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם, יצא אנוס שפטור, והדר כתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, דאפילו באונס חייב. לא קשיא, הא בצינעה והא בפרהסיא. פירוש, רבא סבירא ליה כרבי ישמעאל דאמר לעיל בפרק אין מעמידין [כ"ז ע"ב] דגם בע"ז יעבור ואל ייהרג, ודין ע"ז ושאר המצוה שוה. ובפרהסיא אפילו בשאר מצות נמי אמר ייהרג ואל יעבור. כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"ב] האי גוי דאנסיה לישראל ואמר ליה קטול אספסתא ושדי בנהרא ייהרג ואל יעבור. וגבי רוצח דאמר רבא התם ייהרג ואל יעבור אפילו בצינעה, מפני שאין דוחין נפש מפני נפש. אבל גבי ע"ז לעולם יעבור ואל ייהרג. אבל רבי אליעזר פליג על רבי ישמעאל, ואמר דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעה ייהרג ואל יעבור. ומייתינן לה בפרק בן סורר ומורה [שם] ובפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"א] ובפרק יום הכיפורים [יומא פ"ב ע"א]. ואמרינן התם דרבי יוחנן סבר כרבי אליעזר. וראיתי שבהלכות גדולות וגם רבינו יצחק זצוק"ל פוסקים כרבי אליעזר. ואינו נראה לי. דאילו לא הות פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי בלחוד, קיימא לן דהלכה כרבי ישמעאל, משום דרבי אליעזר שמותי הוא. כל שכן דפליגי אמוראי דקאמר רבי יוחנן כרבי אליעזר ורבא כרבי ישמעאל. וקיימא לן דהלכה כרבא דהוא בתרא. עיין מה שכתבתי בפרק בן סורר ומורה בפסקיי.
<h2>דף נד:</h2>
כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרם, עשאן חליפין לע"ז אסרן. כי אתא רבין אמר פליגי רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן, חד אמר חליפין של ע"ז אסורין חליפי חליפין מותרין. וחד אמר אפילו חליפי חליפין אסורין. מאי טעמיה דמ"ד חליפי חליפין אסורין, דאמר קרא והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. ואידך אמר קרא כי חרם הוא, הוא ולא חליפי חליפין. ואידך ההוא מיבעיא ליה למעוטי ערלה וכלאי הכרם. שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוט, דהוו להו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. פירוש, דוקא ע"ז תופשת את דמיה שחליפי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה. אבל ערלה וכלאי הכרם, והוא הדין לכל איסורי הנאה, אינן תופשין חליפיהן, שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה. ואפילו איסור דרבנן אין שם, מפני שאינן תופשין חליפיהן. שלא תמצא איסור שתופש חליפיו כי אם ע"ז ושביעית. והקדש נמי תופש חליפיו, אבל הוא יוצא לחולין, והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים. ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן, שבשעה שהוא מוכרן או מחליפן הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה, שהרי אותן החליפין יהו מותרין לו. ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים, ואין בהן אפילו איסור דרבנן. מתניתין. שאלו את הזקנים ברומי כול'.
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה כול'. פירוש, לוקח, הוא ישראל, גת בעוטה ודרוכה מן הנכרי, ואין בה משום יין נסך. ואע"פ שהנכרי נוטל הענבים הדרוכות בידיו ונותנן לתוך התפוח, שהוא כד שמקבצים בו הענבים הדרוכות לעוצרן תחת עיגולי הגת. דקסבר האי תנא אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור העומד לפני הגת שכל היין יורד לתוכו, אם יגע בו הנכרי הוי יין נסך. אבל כל זמן שהוא בתוך הגת אינו נעשה יין נסך. ירד לבור, מה שבבור אסור אם נגע בו הגוי. והשאר שבגת מותר.
דורכין עם הנכרי בגת, ולא אמרינן שהוא משתכר באיסורי הנאה, דכל זמן שלא ירד לבור לא נעשה יין נסך. ומשום גורם טומאה לחולין שבארץ ישראל ליכא, דמשעה שדרך בהן הנכרי ניטמאו כבר. ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא, שהגוי לא נצטוה על כך. אבל לא בוצרין עמו, לפי שנותנן בגת טמאה וגורם טומאה הוא, שנותנן בגת לשם דריכה, ודריכתם תטמאם. וקודם דריכה לא מקבלי טומאה, שעדיין לא הוכשרו.
<h2>דף נה:</h2>
ישראל שהוא עושה פירותיו בטומאה, והוא עובר עבירה, שהרי נצטוה על כך, אפילו לדרוך עמו אסור מפני שמסייע ידי עוברי עבירה, ודריכתן היא עיקר טומאתן, שכשנעשין משקה הן מיטמאין. אבל מוליכין עמו חביות. ריקניות לגת. ומביאין עמו חביות מלאות מן הגת, ואין כאן עבירה, דמאחר שנטמאו בגת מותר ליתן היין בחביות טמאות. נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה. לא לשין ולא עורכין עמו. דכל לישתו ועריכתו היא בעבירה. אבל מוליכין עמו פת לפלטר, שאופה אותה, ואין כאן עבירה, שכבר הפת עשויה היא בטומאה. אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פירוש, שהגת היא עשויה במדרון. ומשעה שנמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין נסך. תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח. תרגומה בגת פקוקה ומלאה. פירוש, שאין היין יכול לימשך בתוכה עד שיסירו הפקק וירד היין לבור. ת"ש אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. הכא נמי בגת פקוקה ומלאה. ירד לבור, מה שבבור אסור כול'. פירוש, אלמא אע"פ שהתחיל לימשך וירד ממנו לבור קתני דמה שנשאר בגת מותר. אמר רב הונא לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה. כדתניא בראשונה היו אומרים דורכין עם הנכרי בגת, ולא חיישי לדרב הונא. חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא. והילכתא כרב הונא. והילכך משיתחיל להמשך ולירד לבור נאסר כל מה שבגת.
<h2>דף נז.</h2>
תניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר רבי נתן אומר ביד אסור ברגל מותר. פירוש, ת"ק סבר כת"ק דמתניתין, דכל נגיעת גוי בכונה אלא שמתכוין לדבר אחר, כגון זה שהוא עסוק למדוד את היין, דוקא בשתייה אסור, אבל בהנאה מותר וימכר. ולא שני ליה בין מגע דיד למגע דרגל. ורבי נתן פליג עליה ואמר אם בידו מדדו אסור בהנאה אע"פ שהיה עסוק למדוד. אבל אם ברגל מדדו, כיון שאין דרך ניסוך ברגל מותר בהנאה. נמצא עכשיו שלש חלוקות בדבר. ת"ק דמתניתין וברייתא שרו בהנאה ואסרי בשתייה. ורבי נתן אסר אפילו בהנאה כשנגע בידו. ורבי שמעון מתיר אפילו בשתייה. ועד כאן לא פליגי אלא כשנתכוין ליגע, אבל היה עסקו לדבר אחר [מותר]. אבל אם כל כוונתו היתה ליגע, כולי עלמא לא פליגי דאסור בהנאה, שמגע גוי גזרו עליו חכמים שיהא אסור בהנאה. ואילו נגע שלא בכוונה ומדעת, גם רבי נתן הוא מודה דמותר בהנאה.
ההוא עובדא דהוה בבירם דההוא גוי דהוה סליק בדיקלא לאיתויי לוליבא, בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה, ושרייה רב לזבוני לגוים. פירוש, מפני שנגע שלא בכונה. דעד כאן לא פליגי רבי נתן ורבנן אלא כשנגע בכונה אלא שהיה עסוק בדבר אחר. דרבי נתן סבר, כיון דבכונה נגע אע"פ שהיה עסוק בדבר אחר, כמתכוין ליגע בלי שום עסק אחר דמי, ואסור בהנאה. ורבנן סברי, כיון שהיה עסוק בדבר אחר, כנוגע שלא בכוונה הוי, ומותר בהנאה. אבל בנוגע שלא בכוונה כזה, גם רבי נתן מודה דמותר בהנאה. אבל מיהו בשתייה כל מגע אסור, ואפילו שלא בכוונה. וכך הלכה כרב. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך. פירוש, אלמא דלא בעינן כונה במגע גוי אלא בכל מגעו גזרו חכמים ואפילו שלא בכוונה. אמר להו אימור דאמרי אנא בשתייה, בהנאה מי אמרי. פירוש, בשתייה ודאי לא בעינן כוונה. דכל מגעו של גוי אסור. אבל בהנאה לא מיתסר עד שיכוין ליגע.
גופא אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך. איתיביה רב שימי בר חייא לרב הלוקח עבדים מן הגוים ומלו ולא טבלו וכן בני שפחות שמלו ולא טבלו, גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך. ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים, גדולים יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה, קטנים אינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה. פירוש, מלו ולא טבלו אינם ישראל. כדאמרינן ביבמות [מ"ו ע"א] לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. וכן בני השפחות אע"פ שנולדו בבית ישראל ולא גדלו בין הגוים בעו מילה וטבילה. ובשלא טבלה אמן מתחילה קא מיירינן. קתני מיהת גדולים אין קטנים לא. תרגומה אבני השפחות. פירוש, דוקא בני השפחות שנולדו בבית ישראל הוא דקטנים אינם עושים יין נסך. אבל עבדים מן הגוים אפילו קטנים עושין. והא וכן קתני. פירוש, אלמא דין אחד להם. הכי קאמר וכן בני עבדים כבני שפחות, מה בני שפחות מלו ולא טבלו הוא דעושין יין נסך אבל מלו וטבלו אין עושין יין נסך. אף עבדים נמי, מלו ולא טבלו הוא דעושין יין נסך, אבל מלו וטבלו אין עושין יין נסך. ולאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל דאמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם. קמ"ל דלא.
גופא אמר רב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם. ועד כמה א"ר יהושע בן לוי עד שנים עשר חודש. איתיביה רבא לרב נחמן הלוקח עבדים מן הגוים כול'.
<h2>דף נז:</h2>
קתני מיהת מלו ולא טבלו, מלו ולא טבלו אין, מלו וטבלו לא, תרגמה אבני השפחות. פירוש, האי דקתני מלו ולא טבלו, אבני השפחות קאי. אבל עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו. ולא תיתני שמלו ולא טבלו אעבדים, אלא הכי קתני, הלוקח עבדים מן הגוים וכן בני שפחות שמלו ולא טבלו. והא וכן קתני, פירוש, אלמא דין אחד להם. הכי קאמר וכן עבדים כבני שפחות, מה בני שפחות גדולים עושים יין נסך קטנים אין עושין יין נסך, אף עבדים גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך, ולאפוקי מדרב, דאמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך קמ"ל דלא. ואע"ג דקיימא לן רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הכא הלכה כשמואל, משום דקאי רבי יהושע בן לוי כותיה. ודוקא הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, אבל גוי שנתגייר, כיון שמל וטבל הרי הוא כישראל לכל דבר ואינו עושה יין נסך מפני שנתגייר מרצונו בכל לב. אבל הלוקח עבדים מן הגוים שמלן ומטבילן בעל כרחן, התם בעינן שנים עשר חודש שירגיל בבית ישראל וישכח שם ע"ז מפיו.
ההוא עובדא דהוה במחוזא עאל ההוא גוי לההוא חנותא אמר להו אית לכו חמרא לזבוני אמרו ליה לא. הוה יתיב חמרא בדולא. פירוש, כלי שדולין בו יין מן החבית. שדא ידיה ושיכשך ביה אמר האי לאו חמרא הוא. פירוש, נגע בו ואמר להן אין זה יין, והיאך אתם אומרים לי שאין לכם יין, והוא השיכשוך הוא המגע. שהמגע קורא שיכשוך. שקליה ישראל בריתחיה שדייה אדנא. פירוש, לקח אותו הכלי ושפכו לתוך החבית. כלומר לא תשתה ממנו. שרא רבא לזבוניה לגוים. פירוש, התיר להם למכור כל החבית לגוים. שהיה סובר סתם מגען של גוים לא אסרו אותו חכמים אלא בשתייה ולא בהנאה, עד שינסך בפירוש. כדתנן במתניתין [ס' ע"ב], נפל לבור ועלה כול'. שבכל אלו יש מגע ואמרו ימכר. ולא היה מחלק רבא בין כשהיה עסוק בדבר אחר כי מתניתין, ובין כשלא היה עסוק בדבר אחר, כי הכא שכל כוונתו היתה ליגע ולהראות להם שהוא יין. איפלוג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן. פירוש, שהיו סוברים דוקא כשהיה מתכוין ליגע ועסוק בדבר אחר אותו המגע מותר בהנאה, אבל מגע גוי שאינו עסוק בדבר אחר אסור אפילו בהנאה. נפקו שיפורי דרבא ושרו [ונפקו שיפורי] דרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן ואסרו. פירוש, תלמידיהם. ובעבור שהיו מתקבצים וצועקים קרו להו שיפורי.
<h2>דף נח.</h2>
איקלע רב נחמן למחוזא אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה טרוק גלי דלא ליתי איניש (וליערבין) [וליטרדין]. עאל לגביה אמר ליה כי האי גונא מאי, אמר ליה אסור אפילו בהנאה. אמר ליה והא מר הוא דאמר שיכשוך אינו עושה יין נסך. אמר ליה אימור דאמרי אנא לבר מדמי דההוא חמרא, אבל דמי דההוא חמרא מי אמרי. פירוש, אמר לו והרי אני מקובל ממך שאין שיכשוכו של גוי עושה יין נסך, דהיינו מגעו, ולמה אמרת דבר זה כי אם להתירו בהנאה. דדוקא יין נסך גמור אסור בהנאה, אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתייה בלבד. אמר לו רב נחמן אמת ששמעתם מפי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיין נסך ממש, אבל לא אמרתי לך אותו שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה, שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יין נסך גמור, אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר, אני אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי אותו היין שנגע בו הגוי. כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה. אבל תערובתו אנו מתירים בענין זה. אבל יין נסך גמור שנתערב ביין אחר, כולו אסור בהנאה, ולא שרינן ליה למכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפרק השוכר [ע"ד ע"א]. דתנן התם יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. ואמרינן התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין. ושמואל אמר אפילו ביין. כול' עד אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך, יין ביין אסור, חבית בחביות מותר. סתם יינן אפילו יין ביין מותר.
אמר רבא כי אתאי לפומבדיתא אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא. שמעתתא דההוא עובדא דהוה בנהרדעא ואסר שמואל. מתניתא דתניא אגרדמים גוי שקדח במיניקת והעלה יין לפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרו. פירוש אגרדמים, גוי ממונה מצד המלך על המדות שלא יעשה בהם עול. ושם המיניקת שהיא שפופרת של קנה חלול בנקב מגופת החבית. ומצץ ושאב מן היין בפיו. או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית. שזהו מגע גוי בכוונה. ואסרו אותו חכמים. מאי לאו בהנאה ואלמא מגע אסור בהנאה. לא, בשתייה. אי הכי ליתני יימכר, כדקתני סיפא חרס גוי שהושיט ידו לחבית כסבור שהיא של שמן ונמצא של יין, זה היה מעשה ואמרו יימכר. פירוש חרס, אנס. ומפני שהיה מגע שלא בכוונה לא אסרו אותו כי אם בשתייה ולא בהנאה. מכלל דאגרדמים שנגע בכוונה אסרו אותו אפילו בהנאה. תיובתא דרבא תיובתא. וכך הלכה דמגע גוי בכוונה שלא היה מתעסק לדבר אחר אסור בהנאה. ומגע גוי שלא בכוונה אסור בשתייה ומותר בהנאה.
רבי יוחנן ורבי יוסי בי"ר נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא, עאל ההוא גברא, אמרו ליה תא אשקיין, לבתר דרמא חמרא לכסא איגלאי מילתא דגוי הוה. חד אסר אפילו בהנאה. וחד שרי אפילו בשתייה. אריב"ל מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי. מאן דאסר אמר לך מימר אמר ההוא גוי רבנן כי הני שתו שיכרא [אלא ודאי] דהאי חמרא הוא ונסכיה. פירוש, והוי ליה מגע גוי בכוונה, ואסור אפילו בהנאה. ומאן דשרי אמר לך מימר אמר ההוא גוי, רבנן כי הני שתו חמרא, ואמרי לי לדידי תא אשקיין, אלא לאו שמע מינה שיכרא קא שתו, ולא נסכיה. פירוש, שלא ידע שהיה יין, והוי ליה מגע גוי שלא בכוונה, ולא נסכיה.
<h2>דף נח:</h2>
ומקשה, והא קא חזי ליה. ומהדר בליליא הוה. והא קא מורח אורוחי. ומהדר, חמרא חדתא הוה דלית ליה ריחא. ומקשה, והא קא נגע בנטלא, והוי ליה מגע גוי שלא בכוונה ואסיר. פירוש, כיון שהיה הכוס בידו נגע בו. ואע"פ שסבר כי הוא שכר. נהי דמגע גוי שלא בכוונה אינו אסור בהנאה, בשתייה מיהת אסור כדאמרינן במתניתא דחרס. לא צריכא דמוריק אורוקי. וכוחו שלא בכוונה לא גזור רבנן. פירוש, לא היה הכוס בידו, אלא בידם והגוי נטל הכלי של יין והריק, ושפך לתוך הכוס שבידם. וראו בבירור שלא נגע ביין, אלא שהריקו מן הכלי לכוס. ואילו ידע הגוי שהוא יין והריקו בכוונת יין היה אסור אף בהנאה אע"ג שלא נגע בו, שמא נתכוין לנסך. שזה עיקר הניסוך, לערות מכלי אל כלי, דומיא דניסוך היין של מזבח שהיה מערה מן הכלי לספלים [סוכה מ"ח ע"א]. ואם לא ידע שהיה יין וסבר כי הוא שכר אין לומר שמא ניסכו, ומותר אפילו בשתייה. ואע"ג דבמגעו של גוי החמירו חכמים ואסרו אפילו שלא בכוונה כדי להפריש את ישראל ממגעם של גוים. אבל בכוחו שלא נגע לא החמירו חכמים, אפילו אם עירה בכוונה, שידע שהוא יין מותר בהנאה. ואם לא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתייה. וכך הלכה.
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן יין שמזגו גוי מהו, א"ל אסיר משום לך לך אמרין נזירא [סחור סחור] לכרמא לא תקרב. פירוש, כוס היין היה ביד ישראל, והגוי שם המים לתוכו ומזגו. ומן הדין שהוא מותר בשתייה, דמגע לא חשיב, דלא הוי הקילוח מחובר בידו כמו הקנה. ואף למאן דתני דנצוק הוי חיבור, הני מילי כשהוא הניצוק מאותו המין, ולא מים ביין. וכוחו נמי דאסרי אפילו בהנאה לא הוי. דהתם היין מוריק בכוחו, אבל האי לא מוריק אלא מיא. הילכך שרי. אלא משום לך לך אמרין נזירא אסר ליה, כדי להרחיק אדם מיין נסך, שמא יתירו גם כשמוריק גוי היין.
<h2>דף נט.</h2>
רבי חייא בר אבא איקלע לבי גבלא חזא בנות ישראל דמיעברן מגוים שמלו ולא טבלו. חזא חמרא דמזגי גוים ושתו ישראל. חזא תורמוסא דשלקו גוים ואכלי ישראל. ולא אמר להו ולא מידי. אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ועל יינם משום יין נסך ועל תורמוסן משום בישולי גוים. רבי יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. וכך הלכה. וכיון דלא טבל גוי הוא. ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ואין כך הלכה, דהכי פסקינן הלכה בפרק החולץ גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. אבל פגום לכהונה הוי, שאם היתה בת ישראל אסורה להנשא לכהן. ועל יינם משום יין נסך משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ועל תורמוסן משום בישולי גוים לפי שאינן בני תורה. הא בני תורה שרי, והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו נאכל כמות שהוא חי יש בו משום בישולי גוים. ומהדר רבי יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה דאמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים. וטעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי. והילכתא כרבי יוחנן וכלישנא קמא. דלא פליג רבי יוחנן דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, אלא שבא להוסיף גם כל שאינו עולה על שלחן מלכים.
בעו מיניה מרב כהנא, גוי מהו שיוליך ענבים לגת. פירוש, מפני שהענבים מנטפות יין, והגוי נוגע בהם יש לחוש למגע אותן הטיפין או לא. אמר להו אסור משום לך לך אמרין נזירא כול'. פירוש, אע"פ שאותן הטיפין אינן חשובות יין עד שלא ימשך בגת אסור הוא משום לך לך אמרין נזירא. איתיביה רב זביד לרב כהנא גוי שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים. פירוש, מיני סלים הם. אע"פ שהיין מטיף עליהם מותר. אמר ליה הביא קאמרת דיעבד, אנא לכתחילה קא אמינא.
<h2>דף נט:</h2>
ההוא (אטרונא) [אתרוגא] דנפל לחביתא דחמרא, שדא ההוא גוי ידיה ושקליה. אמר להו רב אשי נקטוה לידיה דלא נישכשך ביה וברצוה עד דשפייא. פירוש, מגעו של גוי קורא שיכשוך. והאי דקאמר שלא נישכשך ביה, מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הויא כמתכוין לדבר אחר. שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג. ודמי לכל הני דתנן במתניתין [ס' ע"ב] נפל לבור ועלה ומדדו בקנה והתיז את הצירעה בקנה. והיה מטפח על פי החבית הרותחת, שנגע בכוונה ביין, אלא שהיה מתכוין לדבר אחר. ומפני זה התירוהו בהנאה. אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה, כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה. אלא שהיה ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה, משום דהוי מגע גוי בכוונה. משום הכי קאמר להו רב אשי נקטוה לידיה שלא ינענענה ביין כלל, שלא יהא עסוק כי אם בהעלאתו של אתרוג ויהיה היין מותר בהנאה. וברצוה הוא לשון הטייה על שוליה. עד דשפייא, שתריק יינה לכלי אחר, ולא יגע עוד הגוי ביין.
ההוא גוי דנסכיה ליין ישראל, שרא ליה רב אשי למישקל דמי חמרא מיניה, דאע"ג דלזבוני ומשקל דמי אסיר, מישקל דמיה מההוא גוי דנסכיה שרי. מ"ט מיקלא קלייה. פירוש, למוכרו אסור מפני שמקבל דמי יין נסך שהוא אסור בהנאה. אבל לקבל דמיו מן הגוי שניסכו מותר. דמה לי ניסכו מה לי שפכו. אילו שפכו בארץ לא היה רשאי לקבל ממנו דמי נזקו, השתא נמי רשאי לקבל ממנו דמי נזקו. ולאו דמי יין נסך קא שקיל אלא דמי יין כשר שהפסידו.
תניא גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, רבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין אותו מפני שני דברים, אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז. ואחד, לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. פירוש, ת"ק היה אוסרו אפילו בהנאה. ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין אותו אפילו בשתייה, דאמרי דלא הוי יין נסך [אלא בפני ע"ז]. וראיתי כתוב בהלכות גדולות, ומשום דאמרינן [חולין מ"א ע"א] רב נחמן ורב עמרם ורבי יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וקמו להו כרבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא ש"מ הילכתא כותייהו. ואינו נראה לי. דהא מתניתין [ס' ע"ב] וברייתא דאגרדמים [נ"ח ע"א] סבירא להו כת"ק דרבי יהודה, ואסרי למגעו של גוי אע"פ שלא ראינו שניסכו. כל שכן אם ניסכו לפנינו. ובשלהי פרק השוחט [חולין שם] מסיק רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו, הני מילי גוי, אבל ישראל לצעורי קא מיכוין. אלמא בגוי מודים שאוסר יינו של ישראל אע"פ שאינו שלו. עיין בערך ה' בספר המכריע.
ההיא חביתא דחמרא דאשתקיל ברזא דידה, אתא גוי אתנח ידיה עלה ונקטה. אמר רב פפא כל דבהדי ברזא אסיר ואידך שרי, פירוש, כל היין הסמוך לפי הברזא אסיר וכל החבית מותרת, ואין כל היין חיבור אחד. ומפני שאינו יכול ליגע בתוך יין החבית אלא עם אצבעו בנקב הברזא והיין יצא, ונגע באצבעו, משום הכי לא מיתסר כוליה בהנאה. איכא דאמרי אמר רב פפא כול' דעד ברזא אסיר ואידך שרי. פירוש, כל היין שבחבית עד הנקב שיכול להימשך ולצאת דרך הנקב הוי חיבור ואסיר. ומן הנקב ולמטה מותר.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב יימר כתנאי, חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצידיה, ונגע בה טבול יום טמאה, רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, ומצידיה מכאן ומכאן טהורה. המורה פירש דלא מיתסר אלא בשתייה ולא בהנאה. ואמר דלית הילכתא כרב פפא דאתיא כתנאי. וקם ליה רב פפא כרבי יהודה. ויחידאה היא והלכה כרבים, דפליגי רבנן ואמרי בין מפיה בין מצידיה טמאה, דכולו חיבור. ואינו נראה לי. דאי לאו רב פפא בודאי הוה פסקינן הלכה כרבים. אבל כיון דרב פפא סבירא ליה כרבי יהודה, ואין אמורא שחולק עליו, הלכה כמותו. ואפילו אם היתה סתמא, כיון שהאמורא דוחה אותה, אאמורא סמכינן, דהוא בתרא. וכותיה עבדינן, דאי לאו דקים להו הכי לא הוה פליג על מתניתין, והילכך הילכתא כלישנא בתרא דרב פפא, דעד דברזא אסור אפילו בהנאה דסתם אסור משמע אפילו בהנאה.
אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר. פירוש, הגוי מערה מדנא לכובא אסור בהנאה, דכחו של גוי אסור בהנאה. גוי אכובא וישראל אדנא חמרא שרי. פירוש, שישראל הוא המערה. והגוי אינו עושה כלום כשתופש הכובא. והוא שיזהרו בו שלא יגע. ואי מצדד אצדודי אסיר. פירוש, אם הגוי מצדד הכובא אסור, שמא יגע ביין. אי נמי משום שמקרקש ומנענע היין הוה אסר ליה רב פפא. אמר רב פפא גוי דרי זיקא ואזיל ישראל מאחוריה. פירוש, הגוי נושא נוד של יין על כתיפו, וישראל הולך אחר הגוי ושומר שלא יגע בו. מליא דלא מקרקש שרי. חסירא אסיר דילמא מקרקש. פירוש, וקסבר רב פפא דקירקוש גוי אסור. כובא מליא אסיר דילמא נגע. חסירא שריא. פירוש, אם הגוי נושא כד של יין על כתיפו, מלא אסור שמא יגע בו, חסר שאינו נוגע שרי, ואין דרכו של גוי לקרקש. רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי, אין דרך ניסוך בכך. פירוש, אין קירקושו של גוי אוסר היין. והילכתא כרב אשי. מעצרא זיירא רב פפא שרי, רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. פירוש, הענבים הדרוכות שהן מסודרין בתפוח ומכבידין הקורה עליהן כדי לעצור ולהוציא יינן. וזיירא הוא לשון עיצור, כמו [שופטים ו'] ויזר טל על הגיזה. רב פפא שרי, דקסבר דוקא כחו של גוי כשמוריק מכלי אל כלי הוא אסור, אבל בכי האי גונא שרי. ורב אשי סבר כל כחו של גוי אסור. בכחו כו"ע ל"פ דאסיר כי פליגי בכח כחו. איכא דאמרי בכח כחו דכולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו. הוה עובדא בכח כחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד. פירוש, כחו ייקרא, שעלה על הקורה ומכביד עליה. כח כחו, הוא כשמגלגל הגלגל על הקורה כדי להורידה ולהכבידה על הענבים.
<h2>דף ס:</h2>
ההיא חביתא דאיפקעא לאורכה אידרי ההוא גוי חבקה. שרייה רפרם בר פפא לזבוניה לגוים. פירוש, פקעה ונסדקה לאורכה מלמעלה למטה. מפיה ועד שוליה. והיו עומדים ליפול שני צדדיה אילך ואילך. וקפץ הגוי וחיבקה, ועצר שני צדדיה. ונדבקו זה בזה שלא ישפך היין, עד שהביאו כלי אחר והריקו אותו. והתירו רפרם בר פפא למוכרו לגוים, שהרי לא נגע ביין. ומפני שעצר את החבית והידק את שני צדדיה ועמד היין ולא נשפך בכחו, אסרו בשתייה. והני מילי לאורכה אבל לפותיה אפילו בשתייה שרי. מאי טעמא מעשה לבינה קא עביד. פירוש, אם נסדקה לרחבה, שחצי צד העליון שוכב על התחתון ובא הגוי והידק הצד העליון על התחתון. אפילו בשתייה שרי. שלא עשה אלא מעשה לבינה. שמסדרין לבינה על לבינה, ומכבדת זו על זו. כך זה הגוי הכביד צד העליון על התחתון. ומתוך זה הכובד לא ייאסר היין בשתייה.
ההוא גוי דאישתכח במעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. ואי לא, בהדחה סגי ליה. פירוש, אם יש בה ליחלוח של יין שיהא טופח על מנת להטפיח חשוב יין, ונתנסך במגע של גוי, וצריכה הגת ניגוב במים ואפר, כדבעינן למימר בפירקין דלקמן [ע"ה ע"א]. ואם אין שם אלא טופח בלבד, בהדחה בעלמא סגי.
מתניתין. נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין כול'. פירוש, אם יש לו עליו מלוה אסור. דלא מירתת ליגע, דמימר אמר אם יראה אותי ויקפיד עלי אטלנו בחובי. והילכך חיישינן דילמא נגע, כיון שלא היה שם ישראל עומד. אבל אם אין לו עליו מלוה מותר, מפני שלא היה שם נכרי, שהיה צריך הבור שימור, שבכרם ישראל היה הבור, ולא היה צריך שומר, דמסתמא בחזקת משתמר היה. ואירע הדבר ונמצא הגוי שם. ומשום הכי קתני נמצא, ולא קתני המניח. הילכך אם אין לו עליו מלוה מירתת דילמא אתו וחזו לי. אבל אם הניחו מדעתו והודיעו שהוא מפליג, אע"פ שאין לו עליו מלוה אסור, דסמכה דעתיה ואמר ליכא ישראל אחרינא דחזי לי, דהאי דהוה משמר ליה הרי הפליג.
נפל לבור ועלה. פירוש, כל אלה הם מגע גוי בכוונה, שהוא מתכוין ליגע, אבל נראה, שאינו מתכוין לנסך, אלא הוא נוגע לצורך דבר אחר, כגון נפל לבור ועלה שהיה נוגע מכאן ומכאן בידיו אבל היה מתכוין לעלות. וכן כשמדדו בקנה נתכוין ליגע ביין, אבל כוונתו היתה כדי לראות מדת היין. ומגע גוי על ידי דבר אחר שמיה מגע. שכך חשוב כשנגע בקנה כאילו נגע בידיו. אלא שהיה מתכוין למדוד ולא לנסך. וכן כשהתיז את הצרעה בקנה נתכוין ליגע ביין, אבל כוונתו היתה להתיז את הצרעה. וכן כשהיה מטפח בידו על פי החבית להסיר רתיחת היין שעלה, בכונה נגע שם, אבל היה מתכוין להסיר הרתיחה. מכל אלו היה מעשה, ואמרו חכמים אסור בשתייה, כיון שבכונה ובדעת נגע שם, אבל מותר בהנאה וימכר, כיון שכונתו היתה לדעת אחרת ולא לנסך. שאם היתה כונתו ליגע ביין בלי שום עלילה אחרת במגעו היה נאסר בהנאה. שגזרו חכמים על מגעו של גוי לאוסרו בהנאה. אבל מפני שהיתה עילה שנראת כי מפני עסק אחר נגע שם ולא היתה כונתו לנסך, מותר בהנאה. ורבי שמעון היה מתיר אפילו בשתייה, כיון דמוכחא מילתא שלא נתכוין לנסך אלא לצורך דבר אחר נגע. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה, והכשירו. לשתייה, כיון דלא נקיט חביתא בידיה בשעה שנוגעת בבור של יין אלא זרקה ויצאת מתחת ידו.
אם יש לו עליו מלוה אסור. אמר שמואל והוא שיש עליו מלוה על אותו היין. פירוש, שעשה לו ישראל את היין הזה אפותיקי לגבות ממנו. דהשתא סמכה דעתיה ונגע ולא מירתת. אבל אם לא היתה מלוה על אותו היין אע"פ שיש לו מלוה על בעליו מותר אף בשתייה. דמירתת ולא נגע. נפל לבור ועלה. אמר רב פפא לא שנו אלא שעלה כשהוא מת. אבל עלה כשהוא חי אסור מ"ט דדמי ליה כיום אידו. פירוש, שהיה הבור עמוק ומלא יין והיה מסוכן למות, והילכך דמי ליה כיום אידו ומודה לע"ז, ויש לחוש שמא נתכוין לנסך. כל אלו היו מעשה ואמרו יימכר ורבי שמעון מתיר. פירוש, בשתייה. אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר"ש. ומסיק תלמודא אין הלכה כרבי שמעון, והילכתא כת"ק, דאסר בשתייה. ושרי בהנאה מפני שהיה עסוק בדבר אחר.
נטל את החבית וזרקה לבור. ודייקינן בחמתו אין שלא בחמתו לא. פירוש, כיון שזרקה ולא נגע ביין אפילו ברצונו נמי לישתרי. ומהדר התם דקאזיל מיניה מיניה. פירוש, לעולם בזריקה אינו נאסר היין ואפילו זרק ברצונו. והכא כגון שהיה הולך ומגלגל החבית עד שהורידה לבור. הילכך דמיא קצת לזריקה, וקצתה לנגיעה דקנה. ונגיעה ממש לא הויא, דבקנה נגע והקנה בידו. אבל האי נגע בחבית ושבקה, ולא נקיט ליה בידיה. הילכך בחמתו שרי. וזריקה ממש לא הויא, דהתם לא ממטי לה בידיה על חמרא. אבל האי דממטי לה על חמרא בידיה [מיחזי כמגע] הילכך שלא בחמתו אסיר.
<h2>דף סא.</h2>
מתניתין. המטהר יינו של נכרי כול'. פירוש, ישראל שדרך הענבים של גוי ועשה היין בהיתר ומניחו ברשותו של גוי וקונה אותו ממנו. ומפני שאינו פורעו מניחו ברשותו. ומדקתני סיפא והלה כותב לו נתקבלתי ממך מעות, מכלל דרישא דלא כתב ליה אלא אינו מניחו ליטול יינו עד שיפרענו. והילכך כיון שיינו של גוי הוא אינו מותר עד שיהא ביתו של גוי פתוח לרשות הרבים ויהיו ישראלים דרים שם. אבל אם אין ביתו פתוח לרשות הרבים או בעיר שכולה גוים, אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור, עד שיושיב שם שומר. שכיון שהיין הוא של גוי ואינו נתפש עליו כגנב טרח ומזייף. ואינו ניתר אלא עד דאיכא תרתי, מפתח וחותם. ויהיה ביתו פתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה ישראל. והמורה פירש שאם היה ביתו פתוח לרשות הרבים וישראל דרים שם באותה העיר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר. ואינו נראה לי דבר זה כלל, דאם אין מפתח וחותם בידו של ישראל היאך נוכל להתירו בעבור שביתו פתוח לרשות הרבים, והתנן בפירקין דלקמן [ס"ט ע"א] המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. השתא ביין ישראל שהוא נתפש עליו כגנב אסור בלי שומר, יינו של גוי לא כל שכן. אלא ודאי מתניתין במפתח וחותם ביד ישראל קא מיירי. ותו דקא מתמה תלמודא והא איכא רוכלים המחזרים בעיירות. ואי בלא מפתח וחותם ביד ישראל היכי הוה מקילינן כולי האי למיסמך ארוכלין, אלא ודאי במפתח וחותם ביד ישראל עסיקינן כדמפרש לקמן בברייתא. ומתניתין דלא תנא ליה בפירוש, משום דלא צריך למיתנייה, דמילתא פשיטותא היא דצריך מפתח וחותם ביד ישראל, אפילו ביין של ישראל, כל שכן ביינו של גוי.
המטהר יינו של נכרי נותנו ברשותו והלה כותב לו נתקבלתי ממך מעות מותר. פירוש, [דאמר] הריני כאילו התקבלתי ממך מעות, שאיני מעכב על ידך להוציאו בכל שעה שתרצה. אע"פ שהיין הוא של גוי, כיון שיכול ישראל ליטול אותו בכל שעה שירצה ואין הגוי מעכבו בשביל מעותיו, שהרי כבר כתב לו התקבלתי ממך מעות, הוה ליה כיינו של ישראל שהפקידו ברשותו של גוי. שהרי מכרו לו ואינו מעכבו בשביל מעותיו, ואע"פ שחייב לו מעות, כיון שאין לו מלוה על אותו היין להיות משועבד היין לחובו, אע"פ שאין ביתו פתוח לרשות הרבים ואין ישראל דרים באותה העיר מותר. אבל מיהו צריך שיהיה מפתח וחותם ביד ישראל. דבלאו הכי במאי (כן) מישתרי, והכי מפרש לקמן בברייתא. ותנא לא איצטריך למיתנייה כדפרישית. וחילק התנא בין יינו של גוי ליינו של ישראל. דרישא מיירי ביינו של גוי אינו ניתר במפתח וחותם ביד ישראל עד שיהא פתוח ביתו לרשות הרבים וישראל דרים באותה העיר. ואם אין ביתו פתוח לרשות הרבים או אם אין ישראל דרים שם אסור עד שיושיב שומר. וסיפא דמיירי ביינו של ישראל מותר במפתח וחותם ביד ישראל בלבד אע"פ שאין ישראל דרים באותה העיר. והמורה פירש, בסיפא מותר אם ביתו פתוח לרשות הרבים, כדפרישית לעיל. ואינו נראה לי, דאם כן מה חילוק יש בין רישא דלא כתב ליה נתקבלתי ובין סיפא דכתב ליה נתקבלתי. ותו דקתני סיפא אבל אם רוצה ישראל ליטלו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו, זה היה מעשה ואסרו חכמים. ואי כשביתו פתוח לרשות הרבים עסקינן אמאי אסרו חכמים, והתנן רישא דמותר. אלא ודאי בשאין ביתו פתוח לרשות הרבים עסקינן. ומשום הכי אסור. דיינו של גוי ברשותו של גוי לא סגי במפתח וחותם ביד ישראל בלבד, עד שיהא בית הסמוך לרשות הרבים וישראל דרים שם או שיושב שומר. וסיפא לא צריכא מידי. דמרישא שמעינן לה דאינו מותר אלא בבית הפתוח לרשות הרבים ועיר שיש בה גוים וישראל. ולא תנייה אלא לאשמועינן מעשה שהיה בבית שאן ואסרו חכמים.
ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של נכרי ומילאהו יין. פירוש, יינו של ישראל. וישראל דר באותה חצר מותר. ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו. בחצר אחרת מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. פירוש, היינו מתניתין דכתב לו התקבלתי. דהוה ליה יינו של ישראל. דכיון דיין ישראל הוא סגי ליה במפתח וחותם בידו. דכיון דנתפש עליו כגנב לא טרח ומזייף. ואינו צריך בית הפתוח לרשות רבים או שומר. והאי ת"ק דברייתא הוא תנא דמתניתין.
<h2>דף סא:</h2>
יינו של גוי ברשותו של גוי. וישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל. פירוש, ברישא דמתניתין דאסר עד שיהא ביתו פתוח לרשות הרבים ויהיו ישראלים דרים שם, או שיושיב שומר. וחכמים אומרים לעולם אסור עד שיושיב שומר. ואוקימנא דאיינו של ישראל ברשותו של גוי, ואין ישראל דר באותה חצר פליגי, ת"ק שרי ליה במפתח וחותם ביד ישראל בלבד. וחכמים אסרי עד שיושיב שומר, דלא שני להו לחכמים בין יינו של גוי ליינו של ישראל. דבכולהו מצרכי שומר ולא סגי במפתח וחותם ביד ישראל. והני חכמים הן חכמים דפליגי על רבי אליעזר. כדאמרן לעיל בפרק אין מעמידין תניא אחד הלוקח ואחד השוכר בחצר הנכרי ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל רבי אליעזר מתיר בשתייה. וחכמים דפליגי בברייתא הם חכמים דפליגי ארבי אליעזר. וכך אמר רבינו יצחק מפאס זצו"ל דקיימא לן כתנא קמא דקאי כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא. וכך מצאתי שרבינו צמח גאון זצו"ל פירש כל המשנה, בין רישא בין סיפא, בשמפתח וחותם ביד ישראל. וכבר איפסיקא הילכתא כרבי אליעזר. ויינו של ישראל ברשותו של גוי ומפתח וחותם ביד ישראל מותר. אבל מיהו צריך חותם בתוך חותם, כדכתבית בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א]. אבל יינו של גוי ברשותו של גוי ליכא מאן דפליג דלא סגי במפתח וחותם ביד ישראל עד שיושב שומר. והילכך זה שרגילין הגוים לקנות יין מישראל וחותמין החביות ומוליכין אותן ממקום למקום ומוכרין אותן לישראל, אסור הוא. ואין להתירו בשום פנים שבעולם. דכיון שהיין הוא שלהן, ואינו נתפש עליו כגנב, לא סמכינן אחותם. וחיישינן לזיופא ואין תנא שמתיר דבר זה. דעד כאן לא פליגי אלא ביין ישראל. אבל ביין הגוים ליכא מאן דפליג דלא סמכינן אחותם, וצריך שומר.
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות הגויים אחת. אמר רב נחמן אמר זעירי להחמיר קא אתא, דקאמר ת"ק בד"א ברשותו, אבל ברשות גוי אחר מותר, ולא חיישינן לגומלין. פירוש, דוקא ברשותו אסור בלא שומר. דכיון שהוא שלו לא מירתת. אבל אם הפקידו בבית גוי אחר מותר בלא שומר במפתח וחותם. דכיון דההוא גוי נתפש עליו כגנב לא טרח ומזייף. ולא חיישינן שמא יניח לגוי חבירו בעל היין ליגע בו דלא מירתת, כי היכי דכי הדר האי גוי ומזבן יינו לישראל ומפקיד ליה גביה דלישבקיה לנסוכי. ורבי שמעון בן אלעזר סובר כל רשות הגוים אחת. וכמו שבבית בעליו אסור גם בבית גוי אחר אסור דחיישינן לגומלין. תניא נמי הכי רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות הגוים אחת היא מפני הרמאין. פירוש, שגומלין זה לזה. דבי פרזק רופילא אותיבו חמרא בי אריסייהו. פירוש, פרזק שם האיש. רופילא מושל המלך. ואותיבו חמרא דזבון ישראל מיניה. גבי אריסייהו. גבי גוים שהיו אריסים לכרמו של פרזק. סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין היכא דקא מותיב האי גבי האי והאי גבי האי אבל הכא דאריסיה לאו דירכא לאותובי בי פרזק רופילא. הילכך ליכא למיחש לגומלין ושרי. אמר להו רבא אדרבה, כי לא חיישינן לגומלין, הני מילי היכא דלא מירתת מיניה. אבל האי כיון דמירתת מיניה מחפו עליה זכותא.
ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי אישתכח גוי דהוה קאי בי דני. אמר רבא אם נתפש עליו כגנב, חמרא שרי. ואי לא, אסיר. פירוש, כרך אחד היה, שהיה יושב נוד יין שהיה בשותפות של ישראל ושל גוי. ונמצא הגוי עומד בין החביות. ואמר רבא אם היה גוי ירא משופטי העיר שאם יקבול עליו ישראל יכריחוהו לדין שישלם לו יינו, אע"פ שיש לו בו שותפות, נתפש עליו כגנב הוא, ומירתת ולא נגע. וחמרא שרי אפילו בשתייה. ואם היה גברא אלמא, שאינו נתפש עליו כגנב, אסיר אפילו בהנאה, שמא נגע בו.
<h2>דף סב.</h2>
א) השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. ב) השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר. ג) יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות. ואם היו מבוקעות אסורות. מעשה בבייסוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשברו חביות של יין נסך על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו. זה הכלל כל שהוא בהנייתה בנותן טעם אסור וכל שאינו בנותן טעם מותר, כגון החומץ שנפל לגריסין. ד) נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. ה)0המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. ו)0המניח את הנכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. ז) היה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לגין על השולחן או על הדלפקי והניחו ויצא, מה שעל השולחן אסור, ומה שעל הדלפקי מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, מה שעל הדלפקי אסור. חביות פתוחות אסורות, וסתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. ח)0בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות, ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין פנאי לנסך. ט)0אומנין ישראל ששלח להן נכרי חבית של יין נסך בשכרו מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. אם משנכנסה לרשותן אסור. י)0המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד דמיו מותר. מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי, נטל ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין אסור. המערה מכלי לכלי המערה מותר, ואת שעירה לתוכו אסור. יא) יין נסך אסור, ואוסר בכל שהוא. יין ביין, מים במים, כל שהוא. יין במים ומים ביין, בנותן טעם. זה הכלל, מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. יב) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. יג) יין נסך שנפל לבור, כולו אסור בהנאה. רשב"ג אומר ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. יד) גת של אבן שזפתה גוי, מנגבה והיא טהורה. ושל עץ רשב"ג אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת. ושל חרס אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה. טו) הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. השפוד והאסכלה מלבנן באור. והסכין שפה והיא טהורה.
השוכר את הפועל כול'. פירוש, גוי ששכר פועל ישראל שיעשה עמו ביין נסך או להריקו מכלי אל כלי או להוליכו ממקום למקום, שכרו אסור. אבל אם שכרו למלאכה אחרת אע"פ שבתוך מלאכתו אמר לו העבר לי חבית של יין נסך שכרו מותר, דלאו משום האי חבית יהביה ליה אלא משום מלאכה אחרת. ואמרינן מאי טעמא שכרו אסור. פירוש, שאסור לו לכתחילה להשתכר ביין נסך, שלא יהנה ממנו. אבל אם השכיר עצמו למה שכרו אסור. אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור, והרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודש[ת]. אל[מ]א דמיהן מותרין וכל שכן שכרן. אלא הואיל ויין נסך תופש דמיו כע"ז שכרו אסור. אבל ערלה וכלאי הכרם אין תופשין דמיהן, כדאמרן לעיל [נ"ד ע"ב]. הרי שביעית דתופשת דמיה ותנן האומר לפועל הילך איסר זה ולקט לי [בו ירק היום שכרו אסור לקוט לי] ירק היום שכרו מותר. פירוש, ולא חייל על שכרו דין שביעית להיות חייב בביעור ובכל דיני שביעית, שאין השכר דומה לחליפין. והכא נמי אע"פ שחליפי יין נסך אסורין, שכרו יהא מותר. אמר רבי אבהו קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך. פירוש, דין היה שיהא שכרו מותר, שאין השכר דומה לחליפין. אלא משום חומרא דיין נסך קנסו ביה רבנן להבדל ממנו.
<h2>דף סב:</h2>
איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו, ת"ש דההוא גברא דאוגר ארבא לסתם יינם ויהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא ואמר ליה זיל קלנהו. דבי רבי ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית ופרעו להו בשמינית דהיתירא, אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין כיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחליפו [הני בהני לאו חליפין נינהו]. פירוש, יזפי פירות שביעית קודם זמן הביעור, ופרעו להו בשמינית. ואישתכח דאכלי עניים בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית. ואמר יאות הן עבדין כיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין, ולא איחלפו הני בהני, לאו חליפין נינהו, ולא חיילא קדושת שנה שביעית עלייהו. וכל שכן אשה שמלוה ככר לחברתה קודם הפסח ומשלמת לה לאחר הפסח, דשרי. דהשתא פירי שביעית דחיילא עלייהו קדושת שביעית שרינן, כל שכן חמץ קודם הפסח, דלא חל עליה איסור פסח, דשרי.
<h2>דף סד.</h2>
איבעיא להו דמי ע"ז ביד גוי מהו, מי תפשי דמיה ביד גוי או לא אמר להו רב נחמן מיסתברא דמי ע"ז ביד גוי מותרין, מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה ואמר להו זילו זבינו כל דאית לכו והדור איגיור. מאי טעמא לאו משום דקסבר דמי ע"ז ביד גוי מותרין. ודילמא שאני גר, דכיון דדעתיה לאיגיורי מבטל לה. אלא מהכא, דתניא ישראל שנושה בגוי מנה, מכר ע"ז והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר. אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך, יין נסך ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, [אמר רב ששת סיפא] משום דהוה ליה רוצה בקיומו. וכי רוצה בקיומו כי האי גוונא מי אסיר, והא תנן גר וגוי שירשו את אביהם גוי, יכול לומר לו טול אתה ע"ז ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות. ואם משבאו לרשות גר אסור. אמר רב פפא ירושת גר קאמרת, שאני ירושת גר דאקילו בה רבנן, שמא יחזור לסיאורו דתניא בד"א בשירשו, אבל נשתתפו אסור. תניא ישראל שמצא ע"ז בשוק, עד שלא באת לידו אומר לגוי ומבטלה. משבאת לידו אינו אומר לגוי ומבטלה. פירוש, שכיון שזכה בה אינה בטילה עולמית.
<h2>דף סה.</h2>
השוכר את החמור כול'. למימרא דלגין לאו דינא לאנוחיה, ורמינהו השוכר את החמור שוכר מניח עליה כסותו ולגינו ומזונותיו של אותה הדרך. מכאן ואילך חמר מעכב עליו חמר מניח עליה שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום. מכאן ואילך שוכר מעכב עליו. אמר אביי נהי דלגין דינא לאנוחיה, אי לא מנח ליה מי מצי אמר ליה נכי לי אגריה.
<h2>דף סה:</h2>
מתניתין. יין נסך שנפל ע"ג ענבים כול'. ומקשינן מעשה לסתור. חסורי מיחסרא והכי קתני אם נותן טעם לפגם הוא מותר. ומעשה בביתוס בן זונין כול'. פירוש, שהיין פוגם את הגרוגרות, וכן החומץ את הגריסין. ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חבית של יין נסך שרייה רבא לזבוני לגוים, איתיביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה. פירוש, לא יעשנו מרדעת לחמור, שמא ימלך ויטלנו על בגדיו. ואע"ג דתנן בסוף כלאים [פ"ט מ"ד] תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהן משום כלאים, ולא גזרינן דילמא שקיל ליה מעל מרדעת וטלי ליה על בגדיה. התם במיוחדין לחמור דלא חזו לאינשי. אבל הכא דהוא בגד דחזי לאינשי גזרינן דילמא מימליך וטלי ליה עילויה. אי נמי התם בידועין שהן כלאים. והילכך ליכא למיגזר בהו, אבל הכא בגד שאבד בו כלאים קתני, דאתי למיטעי. הא בידוע שרי. לגוי מאי טעמא, לאו משום דאתי לזבוני לישראל. הדר שרייה רבא למיטחנינהו ולמיפינהו ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. פירוש, דפת של גוים אסורה ואין ישראל קונין ממנה. ואע"ג דהותרה שלא בב"ד, דוקא בשדה, היכא דלא שכיחא פת ישראל. אבל בעיר לא. כדאמרינן לעיל בפרק אין מעמידין [ל"ה ע"ב].
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא ועינבי דברי הכל בנותן טעם. חמרא חדתא ועינבי אביי אמר במשהו. ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו, בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא, והוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן [טעם], בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. חלא דחמרא וחלא דשיכרא, חמירא דחיטי וחמירא דשערי, אביי אמר בנותן טעם ורבא אמר במשהו. אביי אמר בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ורבא אמר במשהו, בתר שמא אזלינן, האי חלא מיתקרי והאי חלא מיתקרי. האי חמירא מיתקרי והאי חמירא מיתקרי. והוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו. אי קשיא, דהכא אמרינן דבין אביי ובין רבא סבירא להו דמין במינו במשהו. ובפרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"א] אמרינן, אמר רבא, אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים כול'. עד מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים. הכא סבירא ליה כרבי יהודה דאמר מין במינו במשהו, ובפרק גיד הנשה סבירא ליה כרבנן דאמרי בנותן טעם. יש לתרץ דרבא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר לקמן כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם. חמץ וטבל ויין נסך שבמינם במשהו ושלא במינם בנותן טעם. יין נסך משום חומרא דע"ז וטבל כהיתירו כך איסורו. אבל לעולם כל שאר איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם כדאמר רבא בגיד הנשה. והכא בחלא דיין נסך וחמירא [דטבל משום] הכי אמר בכל שהו. ובפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ט ע"א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא. מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאית ליה חזותא במראה. פירוש, מין בשאינו מינו בטעמא, שכיון שטעם האיסור ניכר בו הוא אוסר מן התורה בנותן טעם, שנותן טעם כעיקר מן התורה. ומין במינו שאין הטעם ניכר בו בטל ברוב. והיכא דאית ליה חזותא אזלינן בתר חזותא. כגון דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר להזות. וגם גבי כיסוי הדם חייב בכיסוי. ומקוה שנפלו עליו משקין אחרים פוסלין אותו בשינוי מראה. ומאי דאמר רבא הכא מין במינו בכל שהו, ומאי דאמר בגיד הנשה דמין במינו בששים, כל זה הוא מדרבנן. דמדאורייתא כיון שהוא מין במינו ואין טעם האיסור ניכר בהיתר חד בתרי בטיל. דדוקא מין בשאינו מינו שטעם האיסור ניכר בהיתר, אסור מן התורה. דנותן טעם אסור מן התורה כעיקר האיסור. וכל נותן טעם שיערו חכמים עד שישים. אבל מין במינו, שאין טעם האיסור ניכר בהיתר, מדאורייתא בטל ברוב, ורבנן הוא דאחמור ואמור דבכל איסורין מין במינו בנותן טעם ובטבל ויין נסך בכל שהו.
חלא לגו חמרא דהיתירא דברי הכל בנותן טעם. פירוש, חלא דאיסורא לגו חמרא דהיתירא דברי הכל בנותן טעם, דכי נפל לגויה לא הוה דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא. שאין היין מבטל ריח החומץ עד שיתערב לתוכו ומתרבה עליו. ולא החומץ מבטל את ריח היין, משום דרובא חמרא. אבל חמרא לגו חלא, משעה שהגיע לאויר הכלי נהפך היין בריחו לריח חומץ. וקודם שנתערבו היו שוין בריח.
<h2>דף סו:</h2>
אמר אביי במשהו רבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, והוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואי קשיא, כיון דאמר אביי לעיל בתר טעמא אזלינן, היכי אמר הכא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, וליזיל בתר טעמא וליהוי חמרא. תשובה: אע"ג דטעמיה חמרא, כיון דריחיה חלא, חלא חשיב לאינשי. ועוד דעתיד למיתקף טובא. וכיון דחשיב חלא לאינשי, היכי מצינן למיזל בתר טעמא. ולא שייכא הכא פלוגתא דידהו דלעיל כלל. אלא בסברא קא מיפלגי, דמר סבר חלא חשיב לאינשי, ומר סבר חמרא חשיב לאינשי. ובהא פלוגתא איפליגו נמי רב יהודה ורב חסדא בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ה ע"ב]. דרב יהודה סבר מברכינן עליו בורא פרי הגפן דחמרא הוא, ורב חסדא סבר שהכל נהיה בדברו דחלא הוא. ואפליגו בה נמי רב יוחנן ורבי יהושע בן לוי, דרבי יוחנן סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. ורבי יהושע בן לוי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. ויש שפוסקין הלכה כריב"ל וכרב חסדא. ואינו נראה לי. דכיון דאפליגו בהא פלוגתא אביי ורבא, דבתראי נינהו, הא קיימא לן [ב"מ כ"ב ע"ב] בכל דוכתא הלכה כרבא בר מיע"ל (כג"ם) [קג"ם]. וכך פסק גם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל כרבא דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. וכך פסק גם רבינו חננאל זצוק"ל.
האי בת תיהא גוי בישראל שפיר דמי ישראל בדגוי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. פירוש, נקב יין עושין במגופת החבית כדי להריח בו את היין [לבודקו] אם הוא יין או אם החמיץ. כמו זיל תהי בקנקניה הריח גוי חבית של יין של ישראל מותר. שהחבית סתומה [היא] ואינו יכול ליגע דרך נקב קטן. ובריחו אינו אוסר [היין]. אבל להריח ישראל בחבית של יין של גוים. אביי אמר אסור, ריחא מילתא היא. ורבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא. אמר רבא מנא אמינא לה דריחא לאו מילתא היא, דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לזרים, שאינו טעם כמון אלא ריח כמון. ואביי דחי, דילמא שאני התם דמיקלא קלי איסורא. פירוש, ולא נשאר בתנור כי אם הריח. אבל בת תיהא האיסור בעינו ומריח בו. אמר רב מרי כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר רבי יוסי מתיר בשל חטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות. מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמר סבר ריחא מילתא ומר סבר ריחא לאו מילתא היא. לרבא ודאי תנאי היא, דאיהו דאמר דלא כרבי מאיר. לאביי מי לימא תנאי היא. אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה. פת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותרת. כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה, ופת צוננת וחבית פתוחה. והאי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי. פירוש, ורבא לית ליה דריש לקיש. אלא סבירא ליה בפת חמה וחבית פתוחה פליגי כדמשמע פשטה דמתניתין. ואיהו דאמר כרבי יהודה ורבי יוסי. וקיימא לן דאביי ורבא הלכה כרבא. עיין בערך ל"ה בספר המכריע.
<h2>דף סז.</h2>
זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון החומץ שנפל לגריסין. אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא. פירוש, דנותן טעם לפגם מותר. ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. פירוש, החומץ פוגם את הגריסין רותחין, ומשביח את הצונן. ואם נפל בעודם צוננין, שהשביחן, אע"פ שחזר והרתיחן שעכשיו פוגמן, אסור כיון דמתחילה השביחן.
אמר ריש לקיש נותן טעם שאמרו אין אומרין קדרה זו חסרה מלח ויתירה מלח חסירה תבלין ויתירה תבלין, אלא כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירוש, אם לא היתה הקדרה פגומה מחמת דבר אחר, שלא היתה הקדרה חסירה לא מלח ולא תבלין שנפגמה, או יתירה שמחמת רוב המלח והתבלין נפגמה. אלא שטעם זה האיסור פגמה ואילולי זה היתה מושבחת, אז הוא מותר. אבל אם היתה פגומה מחמת דבר אחר, אע"פ שגם זה הוסיף לפוגמה, לא התירו חכמים. שכיון שהיא פגומה ועומדת אינן חוששין לפגם זה. איכא דאמרי אר"ל נותן טעם שאמרו אין אומרים קדרה זו חסירה תבלין יתירה תבלין, אלא השתא מיהת היא פגמה. פירוש, בהאי לישנא אמרינן לקולא, שאין אומרים חסירה מלח היא וכבר נפגמה מחמת דבר אחר ולא נחוש לפגם זה ויאסרנה. אלא אע"פ שהיתה פגומה מחמת דבר אחר וזה הוסיף לפוגמה מותר.
א"ר אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו קיים אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. פירוש, אם נתפזר האיסור בהיתר וממשו קיים משערין אותו שאם אכל ממנו כזית איסור בכדי אכילת פרס של היתר שהוא שיעור ארבע ביצים מצטרף ולוקין עליו. ולא איצטריך לומר טעמו, שכיון שיש ממשו יש טעמו. אלא משום סיפא נקטיה דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו.
<h2>דף סז:</h2>
[טעמו ולא ממשו]. פירוש, ואם נימוח האיסור, כגון חלב שנפל לקדרה, שאין שם אלא טעמו ולא ממשו, אסור הוא מדרבנן. ואין לוקין עליו, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וחכמים אסרו עד ששים. ובפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ח ע"א] מוקי לה כגון שהוא מין במינו, שאין טעם האיסור ניכר בהיתר. אבל מין בשאינו מינו, שטעם האיסור ניכר בו, אסור מן התורה ולוקין עליו. כדילפינן [פסחים מ"ד ע"א] ממשרת ענבים לנותן טעם כעיקר מן התורה. ואם ריבה טעם לפגם מותר. ולימא אם נותן טעם לפגם מותר, הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחריני דפגמי בהדיה. דהילכתא כלישנא בתרא דריש לקיש. פירוש, שאע"פ שהיתה הקדרה פגומה מחמת מלח או תבלין, וזה האיסור ריבה בה פגם יותר מותר. דכל נותן טעם לפגם מותר ואפילו בקדרה שהיתה פגומה.
תניא אחד נותן טעם לשבח ואחד נותן טעם לפגם אסור דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר. ואין הלכה כרבי מאיר, דסתם מתניתין היא כר' שמעון וכבר פסק שמואל הלכה כמתניתין. מאי טעמיה דרבי מאיר יליף מגיעולי גוים, גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא, הכא נמי לא שנא. ואידך כדרב הונא בריה דרב חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה וכו'. ורבי שמעון מאי טעמיה, דכתיב לא תאכלו כל נבלה וגו', נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. פירוש, פרט לנבלה שהסריחה, דמשעה שהסריחה ונפגמה בטל איסורה.
<h2>דף סח.</h2>
ורבי מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. פירוש, שהיתה מוכת שחין מחיים. דהואיל ונפגמה מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליה. אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסורה משום פגם. ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא דעפרא בעלמא היא.
<h2>דף סח:</h2>
ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא, אסריה רב לההוא שיכרא. אמרוה רבנן קמיה דרב ששת, לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור, אמר ליה בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר, והכא חידוש הוא דמאיס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא. הילכך נותן טעם לפגם דידיה נמי אסור. פירוש, הרי נבילה סרוחה מעיקרא אליבא דכולי עלמא לא אסירא משום נבלה, כיון דהיא פגומה מעיקרא וכעפרא בעלמא היא. ועכברא נמי כסרוח מעיקרא דמי, דהא מאיס. אי קשיא, היכי מצינן למימר דקסבר רב נותן טעם לפגם מותר והא אמרינן בפסחים [ל' ע"א], אמר רב קדרות בפסח ישברו. ואמאי והא נותן טעם לפגם הוא. תשובה: פירוש למ"ד נותן טעם לפגם מותר, הני מילי שלא לאסור התבשיל שנתבשל בהם, אבל לבשל בהם לכתחילה אסור. דהכי אמרינן לקמן [ע"ה ע"ב] בלוקח כלי תשמיש מן הגוים, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר. לא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר. ועד כאן לא פליגי אלא בדיעבד ולמישרי לההוא בישולא, אבל להשתמש בהם עד שלא הגעיל לכתחילה כולי עלמא לא פליגי דאסור. אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמיה דרב. אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כותיה, אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אישבוחי משבח.
<h2>דף סט.</h2>
איבעיא להו נפל לגו חלא מהו, אמר ליה רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב חמא ואסר רב כהנא. אמר ליה התם אימרטוטי אימרטט. פירוש, נרקב ונשחת. ושמא יבוא בפיו אחד מאבריו. ואע"ג דהסריח כבר מאוס מעיקרו הוא ואפילו הכי אסריה רחמנא. רבינא סבר לשעוריה במאה וחד, אמר לא גריעא מתרומה, דתנן תרומה עולה באחד ומאה. אמר ליה רב תחליפא בר גזא ודילמא כתבלין בקדרה דמי דלא בטיל טעמייהו. פירוש, יש לומר מפני שהשרצים איסורן הוא בכעדשה חמירי מנבלה. רב אחא שיער בחלא בחמשין. פירוש, מפני שהחומץ חזק אינו נותן בו טעם כל כך. רב שמואל בריה דרב [איקא] שיער בשיכרא בשישים. ומסיק תלמודא והילכתא אידי ואידי בשיתין ככל איסורין שבתורה. כתב רבינו חננאל זצוק"ל מראין הדברים דעכברא בחלא ושיכרא אשבוחי משבח. משום הכי מסקינן בה והילכתא אידי ואידי בששים. עיין בספר המכריע בערך ל"ו.
מתניתין. נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום כולי'. פירוש, אם היה בחזקת משתמר. מפרש בגמרא אע"פ שהפליג ישראל מיל מן הגוי, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר. דמירתת גוי, ואמר כל שעתא, השתא אתי. ואם הודיעו שהוא מפליג, והיו החביות מגופות, שיעורו כדי שישתום. אם שהה כדי שיוכל לעשות נקב במגופת החבית, ויוציא משם מן היין, ויסתום הנקב, ותיבש הסתימה, ותיראה כשאר כל המגופה, אסור. ולשון פתיחה הוא, כמו [במדבר כ"ד] שתום העין דמתרגמינן דשפיר חזי, שהיתה עינו פתוחה ורואה הרבה. ולפי מדרש חכמים שהיה סומא, שהיתה עינו מוצאת לחוץ, והיה מקום מושב העין נראה כמין נקב. רשב"ג אומר אינו אסור כול', אלא עד שישהה כדי שיפתח ויסיר כל מגופת החבית, ויעשה מגופה אחרת, ויגוף אותה, ויטיחנה בטיט סביב, כדרך שעושין לכל המגופות, ותיבש. וזהו שיעור גדול יותר מן השתימה. ולשתימה לא חייש רשב"ג, משום דמינכר בתוך המגופה. והלך לו לקפנדריא. פירוש, בדרך קצרה שאין הקרון יכול להלך שם. כיון שלא הודיעו מירתת דילמא אתי, ולא נגע.
הניח לפניו לגין על השולחן כולי'. דלפקי הוא כעין שולחן קטן שסומך שם קערות וקיתונות וצורכי הסעודה. וכיון שהניח לפניו לגין על השלחן מסתמא באותו הרשהו לשתות, ולא באותו שעל הדלפקי. הילכך מה שעל השלחן אסור. דמורשה הוא ליגע ולא מימנע. אבל מה שעל הדלפקי מותר. וכל שכן שאר החביות הפתוחות שבבית שהן מותרות, כיון שהוא בחזקת משתמר, ואע"פ שהוא יוצא ונכנס. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדלפקי אסור, כיון שהרשה אותו למזוג ולשתות [לא מירתת] אם יחסר לו זה שעל השלחן. חביות פתוחות אסורות כול'. זה משמע דקאי אאם הפליג והודיעו, ואתא למיסתם כרשב"ג. דאי ביוצא ונכנס אין לו זה השהות. ומה ששנינו ברישא כדי שישתום לרבנן או יפתח כל המגופה לרשב"ג, דוקא שחביות סתומות. הילכך אם לא הודיעו אע"ג ששהה כשיעור מיל והפליג ממנו ויש לו שהות לשתות או לפתוח מותר, דמירתת. אך אם הודיעו שהוא מפליג [אסור]. אבל אם חביות פתוחות והלך והפליג ממנו, אע"פ שלא הודיעו, הן אסורות, שמיד יכול להושיט ידו בהם ולנסך. ולא התירו בשיעור שהייה אלא בסתומות ושיודיענו שהוא מפליג. אבל הפתוחות דוקא אם יושב ומשמר, ואע"פ שהוא יוצא ונכנס, אז מותר. אבל אם הפליג, אע"פ שלא הודיעו אסור, דנגע ולא מירתת.
<h2>דף סט:</h2>
תניא אמר להם רשב"ג לחכמים והלא שיתומו ניכר בין מלמעלה בין מלמטה. פירוש, מלמעלה שאינה דומה השתימה לשאר המגופה. ומלמטה, שאין הטיט סותם כל הנקב עד למטה, וכשיסיר המגופה יראה הנקב פתוח. אמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כותיה. וכי מאחר דקיימא לן הלכה כרשב"ג דלא חייש לשתימה וכותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים. פירוש, הלכה כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם בתוך חותם, כדאוקימנא הילכתא בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] דיין בעי חותם בתוך חותם, וחבית מגופה שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם, כדפרישנא התם. והילכך ליכא למיחש שמא יפתח כל המגופה, משום דהוי חותם בתוך חותם, שריקתה וחתימתה, וכולי האי לא טרח. ולאחלופי לא חיישינן נמי, משום חותם דאית בה. ולשיתומה נמי, דלא נגע בחתימתה ליכא למיחש, דהלכה כרשב"ג. אם כן אמאי לא מותבינן חביות מגופות וחתומות בבית הגוים. ומהדר חיישינן לשיכי. פירוש, נקב קטן עושין במגופת החבית כדי שיצא ריח היין משם. והוא בת תיהא ושמא נעשה שפופרת קטנה וישאב היין משם.
<h2>דף ע.</h2>
אמר רבא גויה זונה וישראל מסובין חמרא שרי מאי טעמא דתקיף יצרייהו לעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף, לפיכך לא שבקי לה לנסוכי. זונה ישראלית וגוים מסובין, חמרא אסיר, מאי טעמא, הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא, ואין לסמוך על שמירתה. ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, עאל גוי אחדיה לדשא באפיה והוה בזיעא דשא. אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. פירוש, דבהדי ביזעא שרי אפילו בשתייה דמירתת. ולא נגע דילמא חזי ליה ודהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר אפילו בהנאה. ופירש המורה, ובשאין נתפש עליו כגנב עסקינן שהיה לו חלק ביין. דאי נתפש עליו כגנב כוליה שרי.
ההוא חמרא דהוה יתיב ישראל בעיליתא וגוי בתחתיתא ושמעו קל תיגרא ונפוק, אתא גוי אחדיה לדשא באפיה, אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדימיה ואתאי קדים נמי ישראל ויתיב בעיליתא וקא חזו לי. פירוש, והעיליתא, היתה לה עלייה מדרך רשות הרבים. וישראל היה שומר היין מן העילית ורואה בתחתית. ולפי שעה היה [שם] באותו היום ולא היה מונח שם ימים הרבה, שאם כן מה יעשה בלילה, והיאך יוכל לראות מה יעשה הגוי.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי וקא שתו חמרא שמעו קל תיגרא נפוק אזיל. אתא גוי ואחדיה לבבא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי.
ההוא ביתא דהוה מלי חמרא מגוי וישראל, אישתכח גוי דקאי התם. אמר רבא אי אית ליה לאישתמוטי ליה חמרא אסיר, ואי לא שרי. פירוש, אי אית ליה לאישתמוטי ולומר לכך נכנסתי סמכא דעתיה ולא מירתת, דכי עאל וסבר אי משכחי לי מישתמיטנא. ואי(ת) לית ליה לאישתמוטי שרי, משום דמירתת. מיתיבי ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור. פירוש, ננעל הפונדק, ונתייחד הגוי בתוכו, או שאמר לו ישראל לגוי שמור לי זה הפונדק עד שאבוא. אע"פ שהיה מבחוץ אסור היין. שכיון שאמר לו שמור סמכא דעתיה דגוי דאזיל ישראל, ונכנס ומנסך. מאי לאו אע"ג דלית ליה לאישתמוטי, כיון שנתייחד שם שעה אחת אסור לא אמרינן דמירתת. ומהדר לא בדאית ליה לאישתמוטי. ומשום הכי אסור, דסמכא דעתיה ולא מירתת.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי וקא שתו חמרא שמע ישראל קלא דהוו מצלו בי כנישתא, קם ונפק ואזל. אמר רבא חמרא שרי, מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי. פירוש, (ונראה) [ויראה] לי. וכגון שהיו חביות סתומות אבל פתוחות לא שרינן כולי האי. ההוא ישראל וגוי דהוו קא אתו בספינה, שמע ישראל קל שיפורא דמעלי שבתא, סליק ואזל. אמר רבא חמרא שרי, מימר אמר השתא אתי. ההוא אריא דנהים בי מעצרתא טשא גוי בי דני. אמר רבא חמרא שרי. מימר אמר כי היכי דטשנא אנא טשא נמי ישראל וקא חזי לי. פירוש, נחבא הגוי בין החביות של יין.
<h2>דף ע:</h2>
ההוא רביתא דאשתכח דהות קיימא. פירוש, בי דני. והות נקיטא חופיא בידה. פירוש, תינוקת גויה קטנה נמצאת בין החביות, ותופשת רתיחת היין בידיה. אמר רבא חמרא שרי, אימור מגבא דחביתא שקלתיה. פירוש, הרתיח היין ושפך הרתיחה דרך נקב המגופה על גב החבית. ואע"ג דליכא השתא, אימור איתרמויי איתרמי לה. ודוקא בתינוקת גויה מקילינן, שאינה יודעת בטיב ניסוך, ולא מסרה נפשה לנסוכי. ההיא מסוביתא דמסרא מפתחא לגוים. פירוש, מוכרת יין בחנות מלשון בסובאי יין. כי אתא רב דימי אמר, הוה עובדא בי מדרשא ואמרו לא מסרה אלא שמירת מפתח בלבד. פירוש, ולא סמכה דעתה ליכנס וליגע ולנסוכי, דנתפש עליו כגנב היא.
בולשת שנכנסה לעיר כולי'. פירוש, חיל המחפש מטמוני העיר. בשעת שלום, שלא נכנסו להלחם עליה, כל החביות הפתוחות אסורות, שמחפשים ושותין מהן. סתומות מותרות. וכי נגעי, בפתוחים נגעי. ובשעת מלחמה, יראים שלא יבא חיל עליהם ואז אפילו הפתוחות מותרות שאין לבם פונה לנסך, כי אם לשלול ולברוח. ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל הכהנות שנמצאו שם פסולות. פירוש, אלמא יהבי דעתייהו לבעול, והוא הדין לנסך. אמר רב מרי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי. פירוש, דיצרא דעבירה תקיף להו, אבל לשתות אינן חוששין בפחזותם.
<h2>דף עא.</h2>
מתניתין. אומנין ישראל ששלח להן נכרי חבית של יין כול'. פירוש, מותרין לקבל דמיה, שהרי לא קנו אותה, והוא אינו חייב להם אלא מעות. ותניא לעיל [ס"ד ע"א] ישראל שנושה בגוי מנה, מכר ע"ז והביא לו, מכר יין נסך והביא לו, מותר. המוכר יינו לנכרי כול'. פירוש, אם פסק לו הדמים כך וכך מידות בדינר קודם שימדוד לו, דמיו מותרין. דכי מדד לו ומשכו קנייה גוי במשיכה, ומיד הוו ליה זוזיה גביה חוב. ואכתי יין נסך לא הוי עד דנגע ביה, דכלי של ישראל היה. וכיון שנתחייב לו דמים קודם שינסכנו דמיו מותרין, דלאו דמי יין נסך קא שקיל. אבל אם לא פסק לו מעות, אע"פ שמשך הגוי את יינו לא קנאו. דמשיכה בלא פיסוק דמים לא קניא, דלא סמכא דעתיה, ולא נתחייב לו דמים. וכי נגע ביה ברשות ישראל קאי. וכי פרע ליה, דמי יין נסך פרע ליה. והילכך דמיו אסורין.
אמר אמימר משיכה בגוי קונה. פירוש, אמימר סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל, ומשיכה הויא תקנתא דרבנן. דהכי פליגי בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] רבי יוחנן וריש לקיש, דרבי יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות, וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה. ובריש פרק שני דבכורות [י"ג ע"ב] אמרינן דריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה בישראל. והגוי אינו קונה במשיכה כי אם במעות, בין גוי מישראל בין ישראל מגוי. דמימעיט גוי ממשיכה מדכתיב או קנה מיד עמיתך, עמיתך הוא דבמשיכה אבל גוי בכסף. ורבי יוחנן דאמר ישראל קונה בכסף, דורש עמיתך בכסף אבל גוי במשיכה. והכי מסקינן התם בבכורות, דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה, כרבי יוחנן סבירא ליה, דאמר בישראל מעות קונות, ועמיתך ממעט גוי מכסף, וקונה במשיכה. והילכתא כאמימר דקאי כרבי יוחנן. ואמרינן נמי בגמרא ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ.
<h2>דף עב.</h2>
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא לה להא ארעא, לך מזביננא לה. אזל זבנה לאיניש אחרינא. אמר רב יוסף קמא קני. פירוש, דקנו מיניה דתו לא מצי הדר ביה. אמר ליה אביי והא לא פסק. וכל היכא דלא פסק לא קנה, דלא סמכה דעתיה דאמר דילמא מרבה עליה בדמים. מאי הוי עלה אמר רב חייא בר אבין עובדא הוה בי [רב] חסדא ורב חסדא בי רב הונא, ופשטוה מהא דתניא, משך חמריו ופועליו [והכניסן] בתוך ביתו, בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק, שניהם יכולים לחזור בהם. פירקן והכניסן לתוך ביתו, פסק עד שלא מדד שניהן [אין] יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק, שניהן יכולין לחזור [בהן]. פירוש, ראובן משך חמריו ופועליו של שמעון שהיו טעונין תבואה, והכניסן לתוך ביתו, אין משיכה זו חשובה משיכה, ואין ביתו קונה לו כל זמן שהתבואה על גבי החמרין ועל גבי הפועלים עד שיוריד התבואה מעל גביהן לתוך ביתו. הילכך אע"פ שפסק דמים כך וכך מידות בדינר, ולא מדד התבואה לפורקה מעליהן, לא קנו. ובין מדד עד שלא פסק, שפירק התבואה מעליהם ומדדה בתוך ביתו, דהויא משיכה מעליא, אבל לא פסק עמו כמה מידות בדינר, לא קניא משיכה בלא פסק דמים. הילכך שניהן יכולין לחזור בהן. ואם פירקן והכניס התבואה לתוך ביתו, זו היא משיכה יפה. הילכך אם פסק דמים אע"פ שעדיין לא מדד התבואה, קנאה במשיכה. ומדידה לא מעכבא, דמדידה אינה אלא גילויי מילתא אכמה מידות חייב לפורעו, ואם מדד עד שלא פסק דמים לא קנה. דכל זמן שלא פסק דמים לא מהניא משיכה מידי. אלמא כל היכא דלא פסק דמים לא קנה כלל. הם הכי נמי הכא כיון דקמא לא פסק דמים לא קנה ובתרא קני. וכן הילכתא.
ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזביננא לה להאי ארעא, לך מזביננא לך במאה זוזי. אזל וזבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרים, אמר רב יוסף קמא קנה. פירוש, דקנו מיניה ואיכא קנין ופיסוק דמים וקני. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוהו. פירוש, העשרים זוזים יתירים שנתן לו זה אנסוהו למכור, ובמאה בלבד לא היה מוכר. והוא כיון שפסק לראשון במאה הוה ליה כאילו אמר לו אם אמכרם במאה זוזי תהיה מכורה לך, אבל [אם] אמכרנה ביותר ממאה אינה קנוייה לו. הילכך בתרא קנה, ואע"פ שרוצה ליתן לו הראשון מאה ועשרים, בתרא קנה, כיון שבטל קנינו הראשון, ועכשיו השני קדמו. ומסיק גמרא והילכתא כרב יעקב מנהר פקוד.
אמר ליה כדשיימי תלתא, אפילו תרי מגו תלתא. כדאמרי תלתא, עד דאמרי תלתא. פירוש, קנה ממנו חבירו שימכור לו שדהו כאשר ישומו אותה שלשה בני אדם, אע"פ שאין שלשתן שוין בשומא, הולכין אחר השנים וכאשר יסכימו השנים בשומתה כך יתן לו מקח השדה. ואע"פ שהשלישי חולק עליהם ואינו מסכים אין בכך כלום, והולכין אחר שומת השנים. דכיון דאמר כדשיימי תלתא, דנקט לישנא דשיימי, ונקט תלתא, לתורת דיינים נחת, ושם אותם דיינין, והולכין אחר הרוב, שכל מעשה בית דין הולכין אחר הרוב. אבל אם לא אמר "כדשיימי" אלא "כדאמרי תלתא", לאו לתורת דיינים נחת, ולאמירת שלשה נתכוין, ועד שלא יסכימו שלשתן לדעת אחת אין שדהו מכורה.
כדשיימי ארבעה, עד דשיימי ארבעה. וכל שכן כדאמרי ארבעה. פירוש, אע"ג דאמר "דשיימי" לא לתורת דיינים נחת, שאם כן למה אמר ארבעה. אלא ודאי לדעות נחת, ורוצה שיסכימו כל הארבעה בדעה אחת, ואז תהיה שדהו מכורה. וכל שכן אם אמר "כדאמרי" שלא עשאן דיינים, אלא להרבות דעות נתכוין, ובעינן שיסכימו כולן.
אמר ליה "כדשיימי תלתא" ואתו תלתא ושיימוה, ואמר ליה אידך "ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי", אמר רב פפא דינא הוא דמעכב עליה. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע דהני קים להו טפי [דלמא הני קים להו טפי]. פירוש, רב פפא סבר אע"ג דשמוה שלשה יכול לעכב אחד מהם ולומר "איני מתרצה בשומת אלה", [אלא] יביא שלשה אחרים, עד שיפשרו ביניהם ויקבעו להם פלוני ופלוני ופלוני. ורב הונא סבר כיון שתפשו קנין ביניהם מתחילה "כדשיימי תלתא" ובאו תלתא ושמו, אין אחד יכול לעכב. דהוי ליה כגמר דין. בודאי קודם השומא בבירור השלשה יכולין לעכב עד שיסכימו שניהם לברור, אבל אחר שכבר שמו אין אחד מהם יכול לעכב. ופסיק תלמודא והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
מתניתין. נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי כול'. פירוש, נטל ישראל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי. וצלוחיתו של נכרי היא שופכת תמיד מיין נסך. וכיון שמגיע היין לתוכה בשוליה נעשה מיד יין נסך. ואחר כך נוטל אותו המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל. אם נשארה במשפך עכבת יין. שיש משפך שיהיה בפיו העליון הרחב בית קיבול מעט, ומתעכב שם מעט יין כששופכין בו. אותה העכבה שנשארה במשפך כשהריק לתוך כליו של גוי, אוסרת כל היין שמריק לתוך כליו של ישראל, מפני שמתערבת אותה עכבת יין ביינו של ישראל. ואותה עכבת יין נאסרה על ידי נצוק, כדבעינן למימר לקמן. ומכאן מוכיח שסתם יינן אוסר בכל שהו. ומכאן תשובה לרבינו תם זצוק"ל שאמר בספר הישר [סימן תע"א] דוקא יין נסך גמור אוסר בכל שהו אבל סתם יינן בששים.
המערה מכלי אל כלי. פירוש, מכלי ישראל לכליו של גוי. שכיון שהיין מגיע לשולי הכלי נעשה יין נסך. הילכך את שעירה לתוכו אסור, והכלי של ישראל שמערה ממנו מותר, כדבעינן לפרושי לקמן.
תנן התם, הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. פירוש, נצוק הוא קילוח היורד מכלי אל כלי כשמריקין אותו, או קילוח הצינור. ואינו חיבור לטומאה, שאם היה מריק משקין מכלי אל כלי ונגע הטמא בתחתון, משקין שבעליון טהורין. ולא אמרינן שהקילוח מחברן. וגם לא לטהרה, שאם היו שני מקואות זה על גבי זה, ומקלח אחד לחבירו. ובעליון ארבעים סאה, ובתחתון אין בו ארבעים סאה, אם הטביל כלים בתחתון לא נטהרו. ולא אמרינן שהקילוח מחברן להיות אחד. וכל שכן אם יש בתחתון ארבעים סאה ואין בעליון ארבעים סאה שאין הקילוח מחברם. והטובל בעליון לא עלתה לו טבילה. והקטפרס הוא מדרון. שאם היו שני מקואות ששופכין זה לזה על ידי מדרון, שהיה המקום משופע. ובאחד יש ארבעים סאה ובשני אין ארבעים סאה, הטובל בו לא עלתה לו טבילה, ולא אמרינן שהקטפרס מחברן. וכן לענין טומאה, שאם היו משקין נשפכין ממקום למקום במדרון ונגע הטמא בתחתונים אין העליונים טמאים, שאין הקטפרס מחברן. וכן משקה טופח, אם היו משקין עומדין מכאן ומכאן וביניהם יבשו ואין שם אלא משקה טופח בלבד, שלא היה בו על מנת להטפיח. ונגע (הטבא) [הטמא] בצד זה, משקין שבצד זה טהורין, ואין משקה טופח מחברן. וכן לענין טהרה, אם היו שני מקואות, ויש באחד ארבעים סאה והאחד הוא חסר, ומשקה טופח ביניהן, הטובל בחסר לא עלתה לו טבילה, ואין משקה טופח מחברן. אבל האשבורן, הוא שלא היה המקום משופע במדרון אלא שוה וישר, שהמים נחים שם, ויש שם משקה טופח על מנת להטפיח, וכל שכן יותר, הוא חיבור בין לטומאה בין לטהרה.
אמר רב הונא הנצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חיבור, אבל לענין יין נסך הוי חיבור. פירוש, שאם מריק ישראל יין מכלי אל כלי, ונגע הגוי בתחתון בעוד שהקילוח יורד, הקילוח מחברם, וגם מה שבכלי העליון אסור. שנצוק מחברן כאילו היו בכלי אחד. א"ל רב נחמן לרב הונא מנא לך הא, וקא דייק רב הונא ממאי דתנן הנצוק אינו חיבור לא לטומאה ולטהרה, לטומאה ולטהרה לא הוי חיבור, אבל לענין יין נסך הוי חיבור. [ע"ב:] וממתניתין נמי, דתנן אם יש בה עכבת יין אסור האי עכבת יין במאי מיתסרא לאו בנצוק, וש"מ נצוק חיבור. פירוש, קילוח המשפך היורד לתוך כליו של גוי הוא אוסר עכבת יין הנשארת בתוך פי המשפך. ומ[מ]אי דתנן המערה מכלי אל כלי את שמערה ממנו מותר, קא דייק רב הונא דוקא הכלי העליון שמערה ממנו מותר, קילוח דביני אסור. וש"מ נצוק חיבור. פירוש, אם קלט אדם מן הקילוח קודם שיגיע לכליו של גוי אסור. שמשעה שהגיע ראש הקילוח לכליו של גוי נאסר כל הקילוח עד שפת הכלי העליון. ומקשה, אי נצוק חיבור אפילו דגויה דמנא שמערה ממנו, ליתסר. ומהדר, הא לא קשיא, דקא מקטף קטופי. פירוש, שפסק ראש הקילוח היורד משפת הכלי העליון קודם שיגיע ראש הקילוח התחתון לכלי. אבל לעולם אם היה הקילוח מתחבר מלמעלה למטה, הנצוק הוי חיבור ואוסר גם מה שבכלי העליון.
<h2>דף עב:</h2>
אמר ליה רב חסדא להנהו סבואתא כי מזבניתו חמרא לגוים קטיפו קטופי או נפיצו נפוצי. פירוש, חתכו ראש הקילוח משפת הכלי העליון קודם שיגיע ראשו לכלי התחתון. או תנפצו היין מכלי שלכם לכלי של גוים, שלא יעשה קילוח. שאם יעשו קילוח, הקילוח יחבר שני הכלים. וש"מ ס"ל לרב חסדא כרב הונא דאמר נצוק הוי חיבור. וכיון דתרוייהו ס"ל דנצוק הוי חיבור, וליכא מאן דפליג עלייהו בהדיא, הכי הילכתא. אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לגוים לא תשבקו גוי לסיועי בהדייכו, דילמא מישתליתו ושויתו ליה עילויה וקא אתי מכוחו ואסור. פירוש, היין היה של ישראל [והיה] עומד בקנקנים. והיו מוכרין אותו לגוים ושופכים אותו מן הקנקנים לנודות הגוים חדשים, שלא נעשה בהן יין נסך. והיה מזהירם שלא יניחו הגוים שיעזרו אותם בשפיכת הקנקנים לנודות, ויניחו הגוי לשפוך, והוא מתנסך בכחו של גוי, ונמצא כי הם מקבלים דמי יין נסך.
ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא גוי ואנח ידיה אגישתא, אסריה רבא לההוא חמרא. א"ל רב פפא לרבא ואמרי לה רבינא לרבא במאי בנצוק ש"מ נצוק חיבור. שאני התם דכוליה חמרא גריד אגישתא ובת גישתא. פירוש, היינו דיופי דגרסינן בעירובין [ק"ד ע"א], חותכין שני קנים בשיפוע. ומדביקין ראשיהן מלמעלה. ושני ראשיהן פונין למטה כזה.... ומניחין אחד מן הראשים בחבית המלאה עד שמגיע לשוליה. וראש קנה השני נותן בפיו. ומוצץ מעט עד שעולה היין. ושומטו מפיו. ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח. והיין עולה מאיליו כולו מחבית לחבית. ואתא גוי ונגע בראש זה המקלח בחבית ריקנית. ואסר ליה רבא לכוליה חמרא. שכולו הוא חיבור אחד. ואמר ליה רבינא לרבא ש"מ נצוק חיבור. שרצה לדעת מה היה האיסור. אם מטעם נצוק אסר אותו. והוא השיב "איני צריך לטעם זה". שאפילו אם תימצי לומר נצוק לא הוי חיבור, הכא אסיר משום דכוליה חמרא אגישתא ובת גישתא גריד. שהרי היין עולה מאיליו עד שולי החבית ונמשך על ידו לכלי שני. והוי ליה כנוגע בחבית ממש, דהויא לה כחביתא אריכתא. אבל הנצוק, היין הקרוב לו והסמוך לו היוצא מאיליו עם הקילוח הוא מחובר לו, אבל היין שבשולי הכלי העליון, אם לא יטה אותו יותר, אינו נמשך עם הקילוח. הילכך אפילו אם [אין] הנצוק חיבור, גישתא ובת גישתא הוי חיבור. ואין ללמוד מכאן דסבירא ליה לרבא דנצוק לא הוי חיבור. אלא רבותא קאמר שאיני צריך בזה טעם הנצוק. דגישתא ובת גישתא עדיפי מנצוק.
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי. והני מילי דקדים ופסק ישראל, אבל קדים ופסק גוי לא. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ושרא להו למישתי חמרא בקנישקנין. איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי חמרא בקנישקנין. פירוש, קנישקנין הוא כלי (שפולטין) [שבולטין] מצדדיו קנים הרבה. ונמשכין ועולין כנגד גובהו. וכשממלא הכלי שותין ממנו הרבה בני [אדם] ביחד. כל אחד משים פה על הקנה ומוצץ ושואף ברוחו. והיין נמשך בפיו. ומותרין לשתות בו ישראל וגוי ביחד, דכל זמן דזה מוצץ וזה מוצץ אין יין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה. והני מילי דקדים ופסק ישראל, אבל קדים ופסק גוי לא. שלא יחזור היין שנגע בפי הגוי בכלי ויאסור כל היין. והקנישקנין הוא גרוע מן הנצוק, מפני שאותו הקילוח העולה ונמשך בפי הגוי אינו עולה מאיליו אלא על ידי שאיפת רוח שהוא שואף ומוצץ ומעלה אותו. ואילו היה מרפה שאיפתו היה היין נופל ויורד בכלי. ומשום הכי לא הוי חיבור אותו הקילוח הנמשך ומגיע לפיו של גוי לכל היין שבכלי. אבל הנצוק, משעה שהטה את הכלי והתחילו להריקו, כל היין הראוי לירד באותה ההטייה הוא יורד מאיליו, ואין צריך שיטה הכלי תדיר, שאפילו אם ירפה ידיו הקילוח יורד מאליו והיין נמשך אחריו. הילכך אפילו למאן דאמר נצוק הוי חיבור, קנשקנין לא הוי חיבור. עיין בספר המכריע בערך ל"ז.
<h2>דף עג.</h2>
מתניתין. יין נסך אסור, ואוסר בכל שהו כול'. פירוש, מים שנתנסכו לפני ע"ז שנתערבו במים של היתר. כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את יין ההיתר כאילו אינו והיין של איסור מים רבין עליו ומבטלין אותו. פירוש, ואע"פ שנפלו המים לבסוף לאחר שנפל היין של איסור ונתערב ביין ההיתר, ולאחר כך נפל שם קיתון של מים. ויש בהן כדי לבטל את היין האסור שלא יתן בהם טעם. רואין אותו כאילו היו שניהם לבדם, היין של איסור והקיתון של מים, ומבטלין אותו. וכך הלכה, דהכי נמי אמר רבא בפרק גיד הנשה [חולין ק' ע"ב] מין במינו ודבר אחר. וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף עג:</h2>
זה הכלל מין במינו בכל שהו כולי'. רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. וזה הכלל, לאיתויי כל איסורין שבתורה. פירוש, פלוגתא היא דרבנן ורבי יהודה בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"ב] ובפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ז ע"ב]. דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם. והשתא רב ושמואל סבירא להו כרבי יהודה דאמר מין במינו בכל שהו ולא בטיל, משום דסתם מתניתין כותיה, דתני זה הכלל, ואתא לרבויי כל איסורין שבתורה דבמינן בכל שהו. ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך שבמינן בכל שהו ושלא במינן בנותן טעם. פירוש, דסבירא להו כרבנן משום דכל סתמי אתו כרבנן. הני דפרק כיסוי הדם, ובפרק כל הזבחים, ובפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה, כבשר בלפת. אלמא אע"פ שהוא מין במינו הוי בנותן טעם. ומתניתין נמי, מדנקט יין נסך, ש"מ דוקא יין נסך משום חומרא דע"ז, אבל כל שאר האיסורין אפילו במינן בנותן טעם. וביין נסך ובטבל מודו רבנן שמין במינו בכל שהו. יין נסך, הא דתנן הכא. וטבל, כדתנן בפ"ג דחלה [מ"י] הנוטל שאור מעיסת חיטים ונותן לתוך העיסה של אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואם לאו פטורה. אם כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהו מין במינו, ושלא במינו בנותן טעם. בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז, אלא טבל אמאי, כהיתירו כך איסורו. כדשמואל דאמר חיטה אחת פוטרת כל הכרי. פירוש, מדאורייתא אין לתרומה שיעור. דראשית דגנך אמר רחמנא, ואפילו כל דהו. ורבנן הוא דאמור [תרומות פ"ד מ"ג] עין יפה אחד מארבעים, ורעה אחד מששים, ובינונית אחד מחמשים. וכמו שחשובה חיטה אחת להתיר כל הכרי מידי טבל כך היא חשובה לאסור. ודוקא במין במינו איכא למימר הכי, אבל בשאינו מינו דליכא למימר הכי הוי בנותן טעם. והילכתא כרבי יוחנן וריש לקיש. חדא [משום] דקיימי כרבנן. ותו דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. כל שכן דקאי ריש לקיש כותיה. ותו דרבא דהוא בתרא אמר בפרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"ב], אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים. מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא. ומין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא. ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, כגון שמנונית דגיד הנשה, בששים. אלמא מין במינו בששים סבירא ליה. ותו דרב אשי ומר בר רב אשי, דאינון בתראי טובא, אמרי בגיד הנשה [שם צ"ח ע"א] בתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשערינן ליה בששים. אלמא כרבי יוחנן סבירא להו דמין במינו בששים. עיין בספר המכריע בערך ל"ח.
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין. ואלו דברים אסורין ואוסרין בכל שהן. פירוש, אע"ג דאמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי בעי, דבר שבמנין ואיסורי הנאה, יין נסך משום חומרא דע"ז אע"פ שאינו דבר שבמנין אוסר. כדתנן ברישא [ע"ג ע"א], יין ביין בכל שהו. וכן תנן נמי לקמן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. ולא בעי האי תנא תרתי אלא בשאר האיסורין. וע"ז. צורה שנעבדה שנתערבה במאה צורות. ועורות לבובין, שהן תקרובת ע"ז, שנתערבו בעורות אחרים. וכגון שנקרע הנקב שעל הלב, שאינן ניכרין. וציפורי מצורע, שתיהן אסורות בהנאה. ואע"ג דחיה היא מותרת בהנאה כדאמרינן [קדושין נ"ז ע"ב] לא אמרה תורה שלח לתקלה. דוקא לאחר שגמר מצותה ושילחה, הא מיקמי הכי אסירא, בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן, דפליגי בשילהי פרק שני דקידושין [נ"ז ע"א], דאמרינן התם, ציפורי מצורע מאימתי הן אסורין, רבי יוחנן אמר משעת שחיטה, ריש לקיש אמר משעת לקיחה. ואפילו לרבי יוחנן דאמר משעת שחיטה, מכל מקום עד שיגמור כל המצוה נאסרת היא. והכי תנן בפרק בתרא דנגעים [פי"ד מ"ה], נשפך הדם תמות המשתלחת. אלמא זריקת דם השחוטה מתרת אותה. הא קודם זריקה אסירא. ושער הנזיר, מפרש התם [קדושין נ"ז ע"א], מנלן, אמר קרא קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קודש, אי מה קודש תופש דמיו ויוצא לחולין, אף שער נמי תופש את דמיו ויוצא לחולין. מי קרינן קודש, קדוש קרינן.
ופטר חמור, אמרינן התם [קידושין נ"ז ע"ב], מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר מותר בהנאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לאחר עריפה ודברי הכל. ואי קשיא, כיון שיש פדיון בשה יפדנו בשה בכל מקום שהוא, (ויאסרו) [ויותרו] כולם. יש לומר, כגון שלא היו שם בעליו. שאין רשאי לפדותו ולהוציאו לחולין אלא בעליו. דומיא דמעשר שאין יכול לחללו אלא בעליו. שאין ראובן יכול לחלל מעשרו של שמעון בלא דעתו. והם הכי נמי פדיון פטר חמור. ובשר בחלב, לאחר שנעשה בשר בחלב שנתבשלו שניהן ביחד, אותה חתיכה היא אסורה בהנאה. ומשום דהיא חתיכה וחשובה, אוסרת את כולן. אבל בתחילת איסורו הוא בנותן טעם. שאין הבשר נאסר אם אין בחלב כדי ליתן בו טעם. וכן החלב אינו נאסר אם אין בבשר בנותן טעם. ולאחר שנאסרה החתיכה של בשר בנותן טעם של חלב שנתבשל עמה, היא אוסרת כל החתיכות, ואינה בטילה אפילו באלף חתיכות. והתם מפרש טעמא מנלן דאסור בהנאה. ומוקי מתניתין כדבי רבי ישמעאל דאמרי, לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה. ודלא כרבי שמעון בן יהודה דאמר משום רבי שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. וחולין שנשחטו בעזרה, ילפינן התם מקרא דאסירי בהנאה.
ואמרינן, מה נפשך, אי דבר שבמנין קתני, ליתני נמי חתיכות של נבלה. פירוש, שראויה להתכבד בה לפני האורחים. כדאמרינן בגיד הנשה [חולין ק' ע"א]. ואי איסורי הנאה קתני, ליתני נמי חמץ בפסח. א"ר חייא בר אבא ואיתימא רבי יצחק נפחא האי תנא אית ליה תרתי, אית ליה דבר שבמנין ואית ליה נמי איסורי הנאה. פירוש, קסבר האי תנא דוקא היכא דאיכא תרתי לא בטול, אבל חתיכה דנבלה, אע"ג דהויא דבר שבמנין, כיון דלא אסירא בהנאה בטלה ברוב. וחמץ בפסח נמי, אע"ג דהוא אסור בהנאה, כיון דאינו דבר שבמנין, בטל.
הרי אלו אסורין כול', למעוטי מאי, למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה הוא, כגון חתיכה דנבלה, אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין, כגון חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם. ואין הלכה כזו המשנה, דהא תנן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב], גיד הנשה שנתערב בין הגידין, בזמן שמכירו בנותן טעם, ואם אינו מכירו כולם אסורים. וכן שנינו נמי גבי חתיכה דנבלה [שם ק' ע"א]. אלמא כיון דחשיבי אע"ג דלא אסירי בהנאה לא בטלי. ובפרק שלישי דערלה [מ"ג] נמי תנן האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד, משער הנזיר ומפטר חמור (השק) [בשק] ידלק השק. אלמא כיון דאסירי בהנאה, אע"ג דלא הוו דבר שבמנין אוסרין בכל שהן. ובתמורה [כ"ח ע"א] תנן, כל האסורין על גבי המזבח אוסרין בכל שהן. הרובע והנרבע, המוקצה והנעבד, האתנן והמחיר והכלאים וטריפה ויוצא דופן. אלמא אע"ג דלא אסירי בהנאה, כיון שהם בעלי חיים, חשיבי ולא בטלי, כדאמרינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ג ע"א]. וגם רבינו יצחק זצוק"ל כתב, וליתיה להאי כללא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אסור, ואוסר בכל שהו. עיין בהלכה בספר הלקט, שביארתי שם דכל היכא דאמרינן אוסרין בכל שהן, הני מילי למיזל להתם ולמיסב חד מינהון, דכיון דלא בטל הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפק לבראי שרי, דאמרינן [שם] כל דפריש מרובא פריש.
מתניתין. יין נסך שנפל לבור כול'. פירוש, לא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דאיפליגו בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב], דרבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ורבנן אמרי אין פדיון לע"ז. דהתם הוה שרי רבי אליעזר להוליך דמי הנאה לים המלח, ובתר דפדה להנאת ע"ז מותרות כל החביות למוכרן, ואע"ג דמוכר חבית של יין נסך ומקבל דמיה ונמצא נהנה מע"ז, מותר, משום דכבר פדאו פקע ליה לאיסוריה. אבל אם לא פדה ע"ז יש לומר דאסר רבי אליעזר למכור כל החביות לגוי חוץ מדמי חבית יין נסך כיון דלא פדה החבית יי"נ בכל חדא וחדא איכא לספוקי דילמא הדא הוא יין נסך. ואע"ג דמתנה בהדיא "חוץ מדמי יין נסך" לא מיפקע איסורא בהכי, ואין זה דרך פדיון. ודוקא דרך פדיון שרי רבי אליעזר, אבל זה שאינו דרך פדיון, כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון סבירא ליה. ויש לומר דבדרך פדיון שרי רבי אליעזר כל שכן למכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, שאינו נהנה מיין נסך כלל. ורשב"ג נמי דשרי למכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, יש לומר דוקא בכי האי גונא שרי, דלא מתהני מיין נסך כלל. אבל על ידי פדיון לא. דאין פדיון לע"ז. ובתר הכי כי שקיל דמי אותה חבית, נמצא דדמי יין נסך קא שקיל. ויש לומר דשרי כי האי גונא בלא פדיון, וכל שכן על ידי פדיון. ומשום הכי קבעינן הלכה כרבי אליעזר וכרשב"ג, משום דלא שייכא פלוגתא דידהו להדדי כלל. וכי עביד לה פדיון שרי לזבוניהו כולהו ולמשקל דמי כולן. דהלכה כרבי אליעזר. ואי לא עביד לה פדיון מוכרן כולן לגוי חוץ מדמי יין נסך כרבן שמעון.
אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית, אבל לא יין ביין. ושמואל אמר אפילו יין ביין. אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך, יין ביין אסור חבית בחבית מותר. סתם יינן, אפילו יין ביין מותר. גרסינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ד ע"א], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב, טבעת ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן. אמר ריש לקיש חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות, ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל איסורא נפל.
<h2>דף עד:</h2>
מתניתין. גת של אבן שזפתה גוי כול'. פירוש, גת של אבן שזפתה גוי ואורחא למירמי בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. הילכך אע"פ שלא דרך בה מנגבה והיא טהורה, במים ואפר כדבעינן למימר לקמן. ושל עץ. שזיפתה, שזפת שעל גבי העץ בולעת יותר מזפת שעל גבי האבן, וגם פליטתה קשה, מפני העץ שמלחלחה מלמטה. רבי אומר גם בזה ינגב. וחכמים אומרים צריך לקלף את הזפת. ושל חרס, אע"פ שקילף את הזפת אסורה, משום דחרס גופיה בלא זפת בלע. אמר רבה לא שנו אלא זפתה, אבל דרך בה לא בעיא ניגוב. פירוש, אם לא זפתה אלא דרך בה לבד לא בעיא ניגוב, אלא בהדחה בעלמא סגי לה. איכא דאמרי אמר רבה לא שנו אלא שזפתה ולא דרך בה, אבל זפתה ודרך בה לא סגי לה בניגוב. פירוש, אם זפתה הגוי ועוד דרך בה לא סגי לה בניגוב עד שיקלף. והילכתא כתרוייהו לישני.
ת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרין. פירוש, של חרס הן, ומחץ הוא כלי שדולין בו היין מן הבור. ושל עץ ושל אבן מנגבן והן מותרין. ואם היו מזופפין אסורין. פירוש, עד שיקלף הזפת. והוא שדרך בגת, אבל אם לא דרך בה הא תנן מנגבה והיא טהורה.
דרש רבא נעוה ארתחו. פירוש, הגת תרחצו אותה ברותחין, ואל תחושו לקלף הזפת. והוא תרגום [בראשית מ"ט] יטופון נעווהי בחמר. רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו. פירוש, היה מהפך פיהם למטה ומכניסן בדיסקיא וחותם הדיסקיא על שוליהן, כדי שיהא חותם בתוך חותם. קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן. פירוש, כיון שבאלה הקנקנים היה צריך להכניס בהם יין לקיום לא היה מאמינם לגוים, שמא יכניסו בהם יין לפי שעה.
<h2>דף עה.</h2>
מנגבה והיא טהורה. במה מנגבה רב אמר במים ואפר. ורבה בר בר חנה אמר באפר ובמים. ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבשתא. פירוש, אם הגת יבשה מים תחילה ואחר כך אפר ומשפשף. ואם היתה הגת לחה נותן אפר תחילה ומשפשף. ואחר כך נותן מים ומדיח כל אותו האפר. איתמר בבי רב משמי' דרב אמרי תרתי ותלת. פירוש, ברטיבתא תרתי, אפר ומים. ביבשתא תלת, מים ואפר ומים. להעביר שיפשוף האפר. ושמואל אמר תלת וארבע. פירוש, שמואל פליג על רב, דרב לא בעי אלא אפר חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרי זימני, ואמר תלת ברטיבתא, אפר ומים ואפר, ומים בתראי דאתו להעביר שיפשוף האפר לא חשיבי. וארבע ביבשתא, מים ואפר ומים ואפר. ומים בתראי להעביר שיפשוף האפר לא קא חשיב. בסורא מתנו הכי. פירוש, כדאמרן, דפליגי רב ושמואל באפר. דרב אמר חד אפר ושמואל אמר תרי אפר. בנהרדעא מתנו הכי, בי רב משמיה דרב אמרי תלת וארבע, ושמואל אמר ארבע וחמש. ולא פליגי מר חשיב מיא בתראי ומר לא חשיב מיא בתראי. פירוש, לא פליגי רב ושמואל באפר. דבין למר בין למר תרי אפרי בעו. אבל מיהו רב לא חשיב מיא בתראי. הילכך אמר תלת וארבע. תלת ברטיבתא, אפר מים ואפר. ביבשתא, מים ואפר ומים ואפר. ובתרוייהו לא חשיב רב מיא בתראי, דודאי צריכי להעביר שיפשוף האפר, שלא ישאר בגת. אבל כיון דלאו משום ניגוב קא אתו לא חשיב להו. ושמואל חשיב מיא בתראי, ואמר ארבע וחמש. ארבע ברטיבתא, אפר ומים, ואפר ומים, ומים אחרונים להעביר האפר. וחמש ביבשתא, מים ואפר ומים ואפר, ומיא בתראי להעביר שיפשוף האפר. ואין [בין] רב ושמואל שום חלוקה. אלא דרב לא חשיב למיא בתראי ושמואל חשיב להו. ובין למר ובין למר צריכין להעביר האפר מן הגת ולנקותה.
בעו מיניה מרבי אבהו הני גרקי דארמאי מאי. פירוש, עקלים עשויין מגמי כמו רצועות רחבות, ומסככין בהן הענבים הדרוכות כשהן מכונסות בתפוח כדי שלא יתפזרו מכובד הקורה המכבדת עליהן. במה היא טהרתן, אמר להן תניתוה העקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן. פירוש, אם הן עשויין מייחורים דקים, או מפשתן וקנבס שלא הודקו, וארג מקלחים שלהן, אותן העקלים די להם בניגוב של מים ואפר. ושל שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חודש. פירוש, הגמי וה(ח)שיפה, שהוא עשב שעושין ממנו מחצלאות, בולעין הרבה. ולא סגי להו בניגוב, אלא צריך ליישנן שנים עשר חודש, שיתיבש כל ליחלוח שבהן, ושוב לא יהיו פולטין. רבי יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד, יגעילם ברותחין או חולטם במי זיתים. פירוש, כשהזיתים קשים חולטים אותן ברותחין כדי לרככן ולהוציא שמנן. רשב"ג אומר מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין. וכמה, עונה. ארבב"ח א"ר יוחנן חצי יום וחצי לילה שהן שתים עשרה שעות. אמר רב יהודה הני רווקי דארמאי. פירוש, משמרת. כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן. דמזיא מדיחן. דעמרא מנגבן. דכיתנא מיישנן. ואי אית בהו קטרי שרי להו. פירוש, אם היו עשוין משער העזים או מזנבות הפרה, די להם בהדחה בעלמא. ואם הם של צמר צריכים ניגוב במים ובאפר. ואם הם של פשתן, בלעי טפי, וצריך ליישנן. ואם יש בהם קשרים יתירם, שבתוך הקשרים מובלע היין. הני דיקולי וחלתא דארמאי. פירוש, סלים וקופות שמשימין תחת הצינור של גת כשמקלח לבור לסנן היין. דחייטי בחבלי דצורי מדיחן. פירוש, אם הם תפורים וארוגים בחבלים של צורי דקלים, הן חריות של דקל, לא בלעי טפי, וסגי להו בהדחה. דצבתא מנגבן. פירוש, מין גומא הוא. ודכיתנא מיישנן. ואי אית בהו קיטרי שרינן להו.
<h2>דף עה:</h2>
מתניתין. הלוקח כלי תשמיש מן הגוים כול', את שדרכן להטביל. פירוש, שלא נשתמשו בהן אלא על ידי צונן, שאינן צריכין הגעלה. מטבילן, כדי לקיים בהן מצות טבילה, ודי להן. ואת שדרכן להגעיל, שנשתמשו בהן בחמין, מגעילן ברותחין. ואת שדרכן ללבן באור, כגון השפוד והאסכלה, שצולין בהן צלי על האש ובלעי טפי לא סגי להו בהגעלה ברותחין, אלא צריכין ללבנן באור. והסכין שפה והיא טהורה. פירוש, שף אותה במשחזת או באבן הריחים של נפחים. מולא בלעז. ומסיר קליפתה וחלודתה, שהאיסור נבלע שם. כדתנן בפרק ארבעה עשר דכלים [מ"ה], הסייף מאימתי מקבל טומאה משישופנו. והסכין משישחיזנה. והוא שלוטשין פני החרב בברזל ומסיר הקליפה העליונה, ומתוך כך היא מברקת. כך עושה לסכין, שף אותה עד שמעביר קליפתה העליונה שהאיסור נבלע שם, והיא טהורה לכל דבר, אפילו לאכול בה רותח. ואינה צריכה הגעלה ברותחין. דלא דמיא סכין לכל הכלים, דדוקא כלים שיש להן בית קיבול ובולעין הרבה ברותחין צריכין הגעלה ברותחין. אבל הסכין שהיא פשוטה ואין שימושה אלא בחתיכה, בשיפה סגי. שהשיפה מסירה מעליה כל קליפה העליונה שהאיסור דבוק בה.
תנא כולן צריכין טבילה בארבעים סאה. פירוש, אע"פ שהגעילן וליבנן וטיהרן מאיסורן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנא הני מילי, דאמר קרא תעבירו באש וטהר. הוסיף לו הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהן, וכמה הן, ארבעים סאה. פירוש, טבילה זו מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ואפילו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים כי מלבנן כחדשים דמו וקתני דבעו טבילה. מתקיף לה רב ששת, אי הכי אפילו גררא דסרבלא. פירוש, כיון שאתה מצריך טבילה לחדשים שלא בלעו שום איסור משום מצוה בעלמא, אם כן אף הקונה מספרים שחותכין בהן הבגדים ליבעו טבילה. אמר רבא כלי סעודה אמורים בפרשה. פירוש, דכתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, ואין משתמשין בחמין אלא כלי סעודה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין, וכמעשה שהיה. אבל שאולין לא. פירוש, כמעשה שהיה במדין שהיו כולם חלוטים להם. רב יצחק בר יוסף זבן מרדתא חדתא מגוי. פירוש, כלי העשוי מצפיעי בקר ומאדמה מעורבין. סבר לאטבולינהו. אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו. קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר כתחילתו וחד אמר כסופו. פירוש, קערות שעושין תחילה מטיט היוצרים, ואחרי כך מצפין אותן מבפנים בעופרת מעורבת עם סממנין. חד אמר כתחילתו נידון, שהוא חרש ואינו צריך טבילה. וחד אמר כסופו, שמצפין אותו בעופרת. ומסיק תלמודא, והילכתא כסופו וצריך טבילה. איבעיא להו משכנתא מאי, אמר מר בר רב אשי אבא מישכן ליה ההוא גוי כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה, ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא, אי משום דחזייה לגוי דדעתיה לשקועיה. וכיון דמספקא ליה למר בר רב אשי צריכה טבילה.
ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. פירוש, לא שתעכב הטבילה שלא ישתמשו בו עד שיטבילו. שאינה אלא מצוה דרבנן, ואינה להוציא הכלי מידי איסורו. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות, מדיחן ומטבילן והן טהורין. פירוש, מדיחן, שמא שם בהם יין נסך. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקומין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והן טהורין. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפוד והאסכלה, מלבנן ומטבילן והן טהורין. וכולן שנשתמש בהן עד שלא יגעיל ועד שלא ילבין תני חדא אסור ותניא אידך מותר. ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר והא למ"ד נותן טעם לפגם אסור. למ"ד נותן טעם לפגם מותר, גיעולי גוים דאסר רחמנא היכי משכחת לה. פירוש, כיון שלנו הכלים נפגם טעמן מיום ליום. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה, דלאו לפגם הוא. ועד כאן לא פליגי אלא בדיעבד, ולאסור התבשיל, כדתני וכולן שנשתמשו בהן. אבל להשתמש בהן לכתחילה אע"פ שהוא נותן טעם לפגם אסור, שאין מבטלין איסור לכתחילה. ומתניתין וברייתא סתמא קתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להגעיל יגעיל. ואע"פ שאינן בני יומן צריכין גיעול להתירן להשתמש בהן. אבל מיהו אין איסורן מן התורה אלא מדרבנן.
<h2>דף עו.</h2>
רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן השפוד והאסכלה מלבנן באור, והתני גבי קדשים השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין. אמר ליה עמרם בְרִי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים, הכא היתירא בלע התם איסורא בלע. אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט. ואסיק רב פפא האי קריר והאי לא קריר. פירוש, ההיא דקדשים לא קריר, שבכל יום צולין בהן, הילכך בחמין פלטי ולא בעו ליבון. אבל גיעולי גוים דקריר, וכבר נתקשה בהן האיסור, לא פליט אלא על ידי ליבון. רב אשי אמר לעולם כדאמרן מעיקרא, הכא היתירא קא בלע, והתם איסורא קא בלע. דקא קשיא לך דבעידנא דפליט איסורא קא פליט, השתא מיהת ליתיה לאיסוריה בעיניה. והילכך הקילו בהגעלתו יותר מאותו שבלע מן האיסור ממש שהוא נראה בעין שבולע מן האיסור.
ועד כמה מלבנן, א"ר מני עד שתשיר קליפתן. פירוש, שהיא מליאה מבליעת האיסור. כיצד מגעילם, אמר רב הונא יורה קטנה לתוך יורה גדולה. פירוש, שיהיו הרותחין עוברין על פני כולה.
<h2>דף עו:</h2>
יורה גדולה מאי, ת"ש דההוא דודא דהוה בי רב עקביה אהדר ליה לישה אפומיה ומלייה מיא וארתחיה. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אלא רב עקביה דגברא רבה הוא, קסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. פירוש, כשבלע לא בלע אלא על ידי ניצוצות שניתזו הרתיחות שם, ולא נכנסה בתוך יורה אחרת בשעת פליטת האיסור, כך בשעת פליטתה פולטתה אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת, הואיל ונתמלאת יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט. ומיהו גדנפא בעינן, משום דאי לאו הכי לא הוה מסקא ניצוצות בכל השפה בהאי זימנא. אבל האיסור נתבשל בה פעמים הרבה. ואם לא העלה ניצוצות בכל השפה בפעם אחת העלה פעם אחרת. עיין בספר המכריע בערך מ'.
והסכין, שפה והיא טהורה. אמר רב הונא נועצה עשר פעמים בקרקע. פירוש, "נועצה", גרסינן, בלא וי"ו. ולאו אמתניתין קאי, אלא מימרא באפי נפשה היא. והכי קאמר, הסכין בלא שיפה נמי היא נטהרת אם ינעצוה עשר פעמים בקרקע, שיהא נועץ ושולף עשר פעמים בקרקע, הקרקע מעביר מעליה שמנונית האיסור והיא טהורה. ובא רבא ופירש דבריו, ואמר דוקא במקום שהוא נועצה ושולפה בדוחק. אבל קרקע לח ורך לא. ובא רב כהנא נמי ופירש, ובסכין יפה שאין בה גומות והיא שוה וחלקה, אז מטהרה הקרקע, אבל אם יש בה גומות לא יועיל הקרקע, שהאיסור הנדבק בגומות לא יצא כי אם על ידי שיפה, שישוף עליהן במשחזת, או באותו ברזל ששפין בו את החרבות. ואתא תלמודא לסיועיה לרב הונא, וכדפירשו למילתיה רבא ורב כהנא. ואמר תניא נמי הכי סכין שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע. ובא רב הונא בריה דרב יהושע ופירש, היכן מטהרתה נעיצת הקרקע, לאכול בה צונן, ששיפשוף הקרקע מעביר מעליה שמנונית האיסור, ומותר לאכול בה צונין. אבל לחתוך בה רותח לא יועיל הקרקע להסיר בליעת האיסור שנבלע בסכין, כי אם השיפה, שמעברת חלודתו ומסירה מעליה הקליפה העליונה שהאיסור נבלע בה. וכדתנן במתניתין שפה והיא טהורה לכל, אף לאכול בה רותח. דדומיא דגיעול וליבון קתני, שמטהרין לכל דבר. והכי קאמר, מה שדרכו להגעיל יגעיל וללבן ילבן, והסכין אינה צריכה לא גיעול ולא ליבון כי אם שפה והיא טהורה לכל דבר. ומייתי מעשה דשבור מלכא ראייה שנעיצת הסכין מטהרה לאכול בה צונין. ואמר כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמי דשבור מלכא, אייתי לקמייהו אתרוגא פסק ואכל, פסק הב לבטי בר טובי, דצה עשר פעמים בקרקע פסק הב ליה לרב יהודה אמר ליה באטי "וההוא גברא לאו יהודאי הוא". אמר ליה מר קים לי בגויה ומר לא קים לי בגויה. איכא דאמרי הכי אמר ליה "אידכר מאי עבדת באורתא". פירוש, מנהג הפרסיים ליתן נשים בלילה לאכסנאים. ובליל שעבר הביאו להן. ומר יהודה לא קיבל, ובאטי בר טובי קיבל. וזה באטי בר טובי עבד היה, כדאמרינן בריש עשרה יוחסין [קדושין ע' ע"ב] באטי בר טובי ברמות רוחא דאית ביה לא שקיל גיטא דחירותא. עיין בספר המכריע בערך מ"א.
